יצא לכם פעם לחשוב איך אנחנו מראים שאנחנו באמת אוהבים את עצמנו? אולי כשאנחנו אוכלים משהו טעים או נחים? מסתבר שהדרך הכי טובה לאהוב את עצמנו היא קצת אחרת. אדם שהוא קֹנֶה לֵּב הוא אדם שרוכש חכמה ודעת. בתנ"ך, המילה לב מסמלת הרבה פעמים את השכל וההיגיון. כשאנחנו לומדים וממלאים את השכל שלנו בחכמה, אנחנו נותנים לנשמה שלנו את המזון הכי טוב שהיא יכולה לבקש. לכן, אדם כזה נקרא אֹהֵב נַפְשׁוֹ, כי הוא באמת דואג לעצמו ועושה מה שיביא לו הצלחה וחיים טובים.
אבל לא מספיק רק ללמוד פעם אחת. כדי שהחכמה תישאר איתנו, אדם צריך להיות שֹׁמֵר תְּבוּנָה. כלומר, לחזור על מה שהוא למד, לשנן ולזכור את הדברים היטב כדי שלא ישכח אותם. ומה המטרה של כל הלמידה והזכירה הזו? לִמְצֹא טוֹב. מי ששומר על החכמה שלו ומשתמש בה לדברים נכונים, יזכה לטוב האמיתי ויקבל שכר טוב גם בעולם שלנו וגם בעולם הבא.