אזהרת מוסר חמורה ניצבת כאן מפני ניצול חולשתם של יתומים ואנשים חסרי ישע [אמרי דעת]. אף על פי שבעולם הזה היתומים נראים חלשים ונטולי הגנה, יש להם מגן עליון שאינו מאפשר לפגוע בהם ללא תגובה.
הפרשנים מסבירים את המילה גֹאֲלָם על רקע המשפט המקראי. "גואל" הוא קרוב משפחה שיש לו את הזכות והחובה החוקית לגאול שדות ולעמוד לימין קרוביו [מלבי"ם]. מכיוון שליתומים אין קרוב משפחה בשר ודם שיגן עליהם בעולם הזה, ה' בכבודו ובעצמו לוקח על עצמו את התפקיד המשפטי והאבִּי הזה, ומשמש כאבי היתומים וכגואל השדות שלהם [ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
ההדגשה היא כי גואל זה הוא חָזָק. יש כאן ניגוד בולט: גם אם היתומים עצמם תשושי כוח וחלשים, הגואל שלהם בשמים הוא חזק ממך ללא שיעור, והוא זה שיתייצב מולך [מצודת דוד, רלב"ג].
באשר למילים הוּא־יָרִיב אֶת־רִיבָם אִתָּךְ, הגישה המרכזית היא שה' לא ישאיר את העוול ללא מענה, אלא ינהל את המאבק בעצמו ויבטיח שהעושק ייענש [מלבי"ם]. עם זאת, ישנם מספר רובדי עומק לאופן שבו ה' מנהל את הריב הזה [אלשיך].
ראשית, ה' משמש כאן בתפקיד כפול, הוא גם הדיין ששופט את הדין, וגם בעל הדין שמייצג את היתומים כתובע בבית דין של מעלה.
שנית, העונש אינו מסתכם בהפסד ממוני. מכיוון שה' חזק, המאבק שלו אִתָּךְ יהיה בגופך ובנפשך. ה' יפרע מן העושק בחייו כעונש על עינוי היתום, וזאת לאחר התייעצות בבית דינו.
שלישית, המילה אֶת באה לרמז על זעקה כפולה של היתום. היתום זועק גם על עצם העושק, וגם על כאב היתמות שעולה בו מחדש, שהרי לו אביו היה חי, לא היו מעזים לפגוע בו. ה' שומע את שתי הזעקות ותובע עלבון על שתיהן.
בנוסף, בניגוד לאדם רגיל שפונה ישירות לבית דין של מעלה ונענש על כך שפנקסיו נבדקים תחילה, היתומים אינם נענשים על מסירת הדין לשמים. ה' הוא גואלם המיוחד, והם רשאים לזעוק אליו ישירות ללא חשש [אלשיך]. חומרת הפגיעה ביתומים כה גדולה, עד שהיא גורמת למידת הרחמים האלוהית, שהיא עצמה ה"גואל" המיטיב, להתהפך לאויב אכזר שנוקם ונלחם בעושק [אלשיך].