הפסוק מציג אזהרה דרמטית מפני סכנות השתייה המופרזת, באמצעות סדרה של שש שאלות רטוריות. שאלות אלו משרטטות את מסלול ההידרדרות הפיזית, החברתית והנפשית של המשתכר, ההולך שולל אחר היין הנראה תמים ומשמח בתחילה, אך מסתיר את נזקיו בסופו [אמרי דעת, אלשיך].
המילים אוֹי ואֲבוֹי מבטאות זעקות של כאב, צער ויללה המלוות את חייו של השתיין [רש"י, שטיינזלץ, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. גישה ייחודית מציגה קשר של סיבה ותוצאה בין המילים: הצרות והזעקות (אוי) מגיעות למי שיש לו אֲבוֹי, מילה הנגזרת משורש א.ב.ה, כלומר אדם השקוע בתאוות וחשקים [מלבי"ם, אבן עזרא].
בהמשך מתואר הנזק החברתי. מִדְיָנִים הם מריבות וסכסוכים עם הבריות [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. מריבות אלו נובעות לרוב משִׂיחַ, המפורש כריבוי דברים, פטפוט חסר היגיון, תלונות ומרירות שמאפיינים את האדם השתוי [רש"י, שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש המסבירים כי הדיבור חסר המעצורים הוא זה שמוביל בהכרח למריבות [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה חריגה המפרשת את המילה שִׂיחַ כנגעים ומכות [אבן עזרא].
התוצאה הפיזית של השכרות היא פְּצָעִים חִנָּם, כלומר חבלות מדממות הנגרמות ללא סיבה מוצדקת. הפרשנים מציעים מספר הסברים לדרך שבה נגרמים פצעים אלו. גישה אחת מסבירה שהשיכור מתחיל קטטה בבלבול דעתו, וכאשר הוא מוכה בחזרה, נדמה לו שהוכה על לא עוול בכפו [מצודת דוד]. גישה אחרת מתארת את השיכור המשוטט בלילות ברחובות, נחשד בטעות כגנב על ידי שומרי העיר, ומוכה על ידם [אלשיך]. גישה שלישית טוענת כי אין מדובר בקטטה כלל, אלא בשיכור שפשוט מאבד את שיווי משקלו, נופל ונחבל, ולכן הפצעים הם "חינם" מאחר שאין שום גורם חיצוני שהזיק לו [עמנואל הרומי].
לבסוף, הפסוק חותם בחַכְלִלוּת עֵינָיִם שהיא אדמומיות בעיניים הנוצרת מריבוי שתיית יין. תופעה זו נתפסת על ידי הפרשנים כדבר גנאי וכהשחתה פיזית של הגוף [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, עמנואל הרומי].