הישיבה על שולחנו של אדם בעל כוח ושררה עשויה להיראות מפתה, אך הסעודה המפוארת טומנת בחובה פעמים רבות מלכודת. המזון המוגש אינו ביטוי של חיבה כנה, אלא אמצעי לניצול ולרווח אישי של המארח.
האזהרה אַל־תִּתְאָו קוראת לאדם שלא לחמוד ולהשתוקק למאכלים הטובים של המושל. המילה לְמַטְעַמּוֹתָיו מכוונת למאכלים מוטעמים ומשובחים [מצודת ציון, מצודת דוד]. הפיתוי שבאכילה זו מסוכן, שכן וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים. מבחינה תחבירית, יש המפרשים כי חסרה כאן המילה "איש", והכוונה היא שזהו לחמו של איש כוזב שאין להתאוות למטעמיו [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שארוחה זו אינה מוגשת מאהבה, מכבוד או מרצון להיטיב עם הסועד, אלא מתוך מניעים נסתרים. המושל דואג להנאתו ולתועלתו בלבד, ולצד נדיבותו מונח חשבון שהאורח יידרש לפרוע בהמשך [שטיינזלץ, מלבי"ם]. ייתכן אף שהשליט מקרב את האדם רק כדי שיטרוף עבורו טרף ויעשוק את המון העם למענו [אלשיך]. לפיכך, המאכל כוזב בפעולתו: בעוד שטבעו של לחם רגיל הוא להחיות את האדם ולהבריא את גופו, הלחם הזה, הבא מתוך כזבים או מאדם בעל עין רעה, אינו מביא כל תועלת, אלא משחית וממית את הנפש [אלשיך, רלב"ג, מצודת דוד].
רובד נוסף של פרשנות לוקח את הפסוק למחוזות אלגוריים ורוחניים. יש הרואים במושל משל ליצר הרע ולכוח המתאווה שבאדם, המזמין את השכל לאכול מלחמו. על האדם להישמר מפיתוי זה, להסתפק במזון ההכרחי ולא לפרוץ גבולות, שכן זהו לחם כזבים המזין רק את הצד הבהמי שבאדם ואינו מיועד לנפשו האמיתית [מלבי"ם].
אחרים מוצאים כאן רמזים הנוגעים לעולם החכמה והלימוד. מחד גיסא, זוהי קריאה לאדם בעל בינה שלא לכלות את כוחותיו השכליים על עניינים חולפים או על חקירת דברים שאינו יכול להשיג את אמיתתם [אמרי דעת]. מאידך גיסא, הפסוק מתפרש כהנחיה להתרחק מרב שאינו הגון וללכת ללמוד אצל חכם ראוי, תוך הימנעות מהצגת שאלות שיביישו את המורה אם אינו יודע להשיב עליהן [רש"י].