הדרישה המרכזית בחיי האדם היא התמסרות פנימית וחיצונית מוחלטת לדרך החכמה ולעבודת ה'. קריאה זו מתמקדת בשני האיברים המנווטים את התנהגותו של האדם ומעצבים את עולמו הרוחני: הלב והעיניים. שליטה בחושים ובמחשבה היא המפתח להינצלות מן המכשולים והפיתויים הרבים שמציע העולם החומרי.
בפתיחת הפסוק, הבקשה תְּנָה־בְנִי לִבְּךָ לִי משמעותה הכנת הלב והכוונת המחשבה כדי להקשיב, להבין ולקבל את דברי החכמה [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הלב מסמל את המחשבה והשכל [עמנואל הרומי]. מסירת הלב לה' פירושה חקיקת חוקי החכמה בתוכו באופן מוחלט, כך שלא יישאר בו מקום לספקות או למחשבות של כפירה ומינות, אלא רק שאיפה לשלמות שכלית ורוחנית [רלב"ג, מלבי"ם].
בהמשך, ההוראה וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּֽרְנָה מכוונת לכך שהעיניים ישמרו וינצרו את דרך הישר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה נכתבת בכתיב תרצנה ונקראת תצרנה [מנחת שי]. על פי הכתיב, המשמעות היא שהעיניים ירוצו בזריזות ובהתלהבות בדרכי המצוות [אבן עזרא]. העיניים מייצגות את החושים הפיזיים ואת הנטייה לשוטט אחר תאוות העולם הזה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
הפרשנים מצביעים על קשר עמוק בין שני חלקי הפסוק. הלב והעיניים נחשבים לשני ה"סרסורים" של העבירה, שכן התהליך מתחיל בכך שהעין רואה והלב חומד. מסירת שני האיברים הללו לעבודת ה' היא הערובה להינצלות מיצר הרע [אלשיך, חומת אנך]. עם זאת, הפסוק מציג סדר כוונות ברור: הלב קודם לעיניים. הלב הוא העיקר והשורש, ואם הוא מוכן כראוי ומושרש בעבודת ה', הרי שגם אם העין תראה דבר איסור, הלב לא יחמוד אותו. לכן, תיקון הלב הוא שמוביל ממילא לכך שהעיניים יישמרו מראות ברע [אלשיך, מצודת דוד].
אזהרה זו מקבלת משנה תוקף לאור הסכנות האורבות למי שאינו ממקד את ליבו ועיניו בדרכי ה'. העולם החומרי על פיתוייו מושווה בהמשך ל"שוחה עמוקה" ולזונה, דימוי לחומרניות שאינה יודעת שובע, לתאוות הגופניות, לדעות של מינות, או לחכמות חיצוניות שעלולות לכלות את ימיו של האדם ולהדיח אותו מאורח חיים ישר [רלב"ג, עמנואל הרומי].