אכילה על שולחנו של אדם צר עין, שאינו חפץ באמת להעניק משלו, מתבררת כחוויה עקרה ומבזה שסופה מפח נפש. האזהרה כאן היא מפני קבלת טובות הנאה ממארח כזה, שכן גם המזון וגם ניסיונות ההתקרבות אליו יורדים לטמיון.
תחילה נאמר כי פִּתְּךָ־אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה. משמעות המילה תְקִיאֶנָּה היא פליטת המאכל והחזרתו החוצה [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי האכילה אצל אדם כזה תגרום לאי נוחות כה רבה, עד שהסועד יקיא את המזון כאילו לא אכל אותו כלל. תגובה זו נובעת מתוך תחושת בושה עמוקה [רש"י], או משום שהמארח מביט בסועד בצרות עין בזמן הסעודה [אבן עזרא, מצודת דוד]. זווית רוחנית מסבירה את השימוש במילה פִּתְּךָ בייחוס לסועד ולא למארח: המזון שאתה אוכל למעשה שייך לך, שכן ה' ניכה אותו מהקצבה שנקבעה לך משמיים, או שנתן אותו למארח במיוחד עבורך. למרות זאת, המארח נותן אותו בצרות עין [אלשיך].
בחלקו השני, וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים, מתואר אובדן הערך של הדיבור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לדברי חנופה, אהבה ותודה שהרעיף הסועד על המארח. דברים אלו מושחתים ויורדים לריק, שכן לא תצמח כל תועלת מניסיון להתקרב לאדם שאינו מעוניין בכך [ביאור שטיינזלץ]. המארח יראה בסועד רק אדם זללן [אבן עזרא], וממילא, ברגע שהמזון הוקא, מתברר שדברי התודה נאמרו לחינם [מצודת דוד, רש"י]. מנגד, יש המפרשים את המילים דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים כדברי תורה. הסועד עשוי לחשוב שבאמצעות דברי תורה הוא ירומם את הסעודה ויקדש אותה, אך בפועל, המארח ימאס בדברי התורה, וכך הסועד רק יבזה וישחית אותם [אלשיך].