שמחה שלמה ואמיתית מושגת כאשר החכמה הפנימית פורצת החוצה ובאה לידי ביטוי בדיבור ובהשפעה על הזולת. שלב זה מהווה עליית מדרגה ביחס לקניית החכמה בלב בלבד.
המילה ותעלוזנה מבטאת שמחה עצומה, עד כדי ריקוד מרוב אושר, והיא מהווה דרגה רגשית גבוהה יותר משמחה רגילה [אלשיך, מלבי"ם]. שמחה זו מתרחשת בכליותי, המייצגות את המחשבות והשמחה הפנימית העמוקה הממלאת את האדם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי הכליות הן מקום משכנה של תכונת התאווה וההשתוקקות, ולכן מיוחסת להן העליצות [אבן עזרא, מצודת ציון].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין הלב לכליות: בעוד הלב חושב ומייצג את קניית החכמה הפנימית, הכליות יועצות וקרובות יותר להוצאת הדברים אל הפועל [מלבי"ם, אלשיך]. לכן, העליצות בכליות מתעוררת דווקא בדבר שפתיך, כאשר האדם מבטא בשפתיו מֵישָׁרִים – דברי אמת, חכמה ויושר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. רכישת חכמה זו בדיבור היא התוצאה הישירה של החכמה שהושרשה קודם לכן בלב [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשמחה הגדולה אינה נובעת רק מעצם ידיעת היושר, אלא מהיכולת להשתמש בו כדי ליישר ולהדריך אנשים אחרים [אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד]. השפתיים מסמלות דעת ברורה; כאשר אדם מפנים את חוקי היושר עד שהם הופכים לטבעו ולקניין בנפשו ללא צורך במאבק פנימי, הוא מסוגל ללמד אותם הלאה בבהירות [מלבי"ם]. יכולת זו של התלמיד להדריך את הזולת בדרך ישרה מעוררת את כליותיו של המורה לשמוח ולהשפיע עליו טוב בחזרה, בבחינת מידה כנגד מידה, ובזכות כך גם ה' ממשיך שפע של טוב לעולם [אלשיך].