משלי, פרק כ״ג, פסוק ט׳

חכמה ומוסר דורשים אוזן קשבת וכלי קיבול ראוי, והענקתם למי שאינו בשל לקבלם אינה רק חסרת תועלת, אלא אף עלולה להביא לביזוי החכמה עצמה.

רוב הפרשנים מסכימים כי ההוראה בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל־תְּדַבֵּר מזהירה מפני ניסיון ללמד דברי חכמה או להוכיח אדם חסר דעת, שכן הוא לא יחכים מכך [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה מִלֶּיךָ פירושה מאמריך ודבריך [מצודת ציון], והמילה לְשֵׂכֶל מתארת כוח עמוק וחד של השגת חכמה, המסוגל לחדור למקומות שבהם הבנה רגילה אינה שולטת [מלבי"ם].

הסיבה לכך שהכסיל יבוז לדברים נובעת, לפי גישה אחת, מחסרון דעתו הפשוט, שאינו מאפשר לו להעריך מאמרים הנאמרים בהשכל [מצודת דוד]. לעומת גישה זו, התולה את הבוז בחוסר הבנה, יש המעמיקים במניעיו הנפשיים של הכסיל. על פי גישה זו, הכסיל אינו בהכרח אדם שאינו מבין או מסתפק בחוקי החכמה, אלא אדם שיודע את ערכה אך נלוז ממנה במכוון מפני שהוא נכנע לתאוותיו. החכמה חוסמת את תאוותיו, ולכן הוא בורח ממנה ובוז לה, ואין כל טעם לנסות להשכיל אותו במופתים הגיוניים [מלבי"ם].

מעבר להוראה הכללית, יש הקושרים עצה זו לפסוקים הקודמים, העוסקים באכילה על שולחנו של אדם צר עין. לפי פירוש זה, הצר עין הוא עצמו כסיל, ואין כל טעם לדבר עמו דברי חכמה, לנסות לשכנעו בהיגיון להיטיב את התנהגותו או לברך אותו על אירוחו, שכן שיחה ותוכחה עמו הן מיותרות [אלשיך, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, אדם כזה, הדומה לעם הארץ השונא תלמידי חכמים, עלול לפרש את דברי השכל כנובעים משנאה כלפיו ולא מתוך חכמה אמיתית [אלשיך].

מתוך כך נלמד עיקרון חינוכי רחב יותר: כשם שנדיב אינו אמור לפזר את הונו על אנשים שאינם הגונים המאבדים את רכושם, כך על החכם להימנע ממסירת חכמתו לתלמיד שאינו ראוי לה. מסירת חכמה לכסיל חומסת אותה, גורמת לה שם רע, ועלולה להביא את התלמיד להרוס ולהשחית. מסיבה זו, חכמים רבים נהגו להסתיר ולעמעם אמיתות עמוקות בספריהם, כדי למנוע מאנשים חסרי הבנה לבזות את דבריהם ולהטיח דברים כלפי מעלה [עמנואל הרומי].