משלי, פרק ח׳, פסוק ז׳

חכמת התורה מבוססת על אמת מוחלטת ואינה סובלת כל עיוות או חוסר הגינות. החכמה מצהירה כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה, כלומר ידבר, חִכִּי, משום שאמונות שכליות ואמיתיות נובעות מן הנפש ויוצאות מן הפה ללא דופי כדי לחתור אל המציאות האמיתית. לעומת זאת, וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע, שכן השפתיים מתעבות ודוחות כל דיבור של רשע המנוגד לאמת, ויש להתרחק לחלוטין משפתיים המפיצות אמונות זרות של כופרים. חלוקה זו מבטאת שני רבדים: חִכִּי הפנימי מסמל את סודות התורה הנסתרים המחברים את הנפש אל ה', ואילו שְׂפָתַי מסמלות את הדיבור החיצוני והנגלה המיועד לכלל העם, שמטרתו המעשית היא להרחיק את האדם ממידות רעות.