זעקתו של אדם נרדף הניצב מול בגידה, דברי בלע ושנאה תהומית מצד סביבתו הקרובה עולה מבעד למילים. הפרשנים מסכימים כי רקע הדברים הוא תקופת בריחתו של דוד המלך מפני מרד אבשלום בנו.
האויבים המוזכרים בפסוק מזוהים על ידי הפרשנים עם דמויות היסטוריות ספציפיות מאותה תקופה. האוֹיֵב מיוחס לאבשלום עצמו [רד"ק, מאירי], או לשמעי בן גרא שקילל וביזה את דוד [אלשיך]. לעומת זאת, הרָשָׁע מיוחס לאחיתופל, יועצו הבוגדני של דוד [רש"י, מאירי, אלשיך], ויש המוסיפים גם את דואג האדומי [רש"י].
הסבל מתבטא בשני אופנים מקבילים. ראשית, מִקּוֹל – האויב מרים את קולו [אבן עזרא], שואג [מצודת דוד], ומשמיע דברי איבה, חרופים וגידופים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], תוך שהוא מכריז על כוונתו לגרש את המלך ולהמיתו [רד"ק]. שנית, עָקַת – מילה המבטאת לחץ, מועקה וצרה [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון], ומתארת את הלחץ הפיזי והנפשי שהרשע מפעיל [מלבי"ם].
המשך הפסוק מתאר את פעולותיהם של רודפים אלו. יָמִיטוּ משמעו יפילו ויטו עליו [אבן עזרא]. הם משליכים עליו אָוֶן – כלומר, רשע [ביאור שטיינזלץ], עמל ויגיעה [מצודת דוד], או שמסבבים אותו בשקרים ובעלילות [רד"ק, מאירי]. גישה ייחודית מסבירה שהם "מכריעים את כף העוונות" נגדו, תוך שהם פוסקים שהוא בן מוות ומתירים את דמו [רש"י], ואף מצדיקים את מרידתם בטענה שזוהי גזירת ה' על חטאיו הקודמים של דוד [אלשיך].
לבסוף, וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי – מתוך כעס עז הם נוטרים לו איבה ושנאה עמוקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וזאת על אף שלא עשה להם כל רעה המצדיקה גמול שכזה [מצודת דוד]. יש המצביעים על המבנה המקביל של הפסוק: קולו של האויב והבזיונות מובילים לשנאה ולכעס הניכרים בסוף הפסוק, בעוד שהמועקה שמייצר הרשע מובילה לשבר ולנזק הממשי של הטלת האוון [מלבי"ם].