מתוך עומק הכאב והמצוקה, האדם פונה אל ה' בבקשה שיישמע לא רק לתפילתו המסודרת, אלא גם לקולות השבר והזעקה הבוקעים מתוכו באופן טבעי.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה אָרִיד מבטאת יללה, צעקה, גניחה וקינה מתוך צער עמוק [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. האבן עזרא מציין כי עצם הבקשה הַקְשִׁיבָה מעידה על כך שמדובר בקול צעקה רמה. עם זאת, רש"י מביא בשם מנחם גישה חלופית, ולפיה המילה נגזרת מלשון שלטון וממשלה.
המילה בְּשִׂיחִי מתפרשת כסיפור התלאות והכאב [מצודת ציון, שטיינזלץ]. המלבי"ם מוסיף היבט נפשי ומסביר כי מדובר בדיבור הנפלט מן האדם באופן לא רצוני מתוך צער רב, כמו אדם המדבר אל עצמו ללא כוונה מוגדרת. המילה וְאָהִימָה משלימה את תמונת הכאב, ומתארת אנחה, המיה או שאגה רועשת [שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי].
מתוך ביאור המילים, עולה תמונה מורכבת של חוויית ההתמודדות בעת צרה. המלבי"ם מדגיש כי הבקשה הַקְשִׁיבָה היא קריאה לה' שיאזין מרחוק, ויענה לאדם עוד בשלב שבו הוא רק נאנח וצועק מתוך כאבו, עוד בטרם הצליח לנסח תפילה מסודרת. בדומה לכך, האלשיך מסביר כי המצוקה כה גדולה, עד שהתפילה הרגילה אינה מספיקה. האדם אינו מסוגל לעצור את רגשותיו, והוא חייב להמשיך ולהתחנן, לשפוך את שיחו ולהמות, כדי לפרוק את הכעס והיגון ולהקל על מועקת לבו.
גישה ייחודית מובאת ב[חומת אנך], הלוקחת את תיאור הסבל צעד נוסף קדימה. על פי פירוש זה, המשורר נמצא בצרה כה איומה, עד שדעתו משתבשת עליו מרוב ייסורים, בדומה לאדם שיכור או לאדם הסובל מדקדוקי עניות קשים. במצב קיצוני כזה, האדם נחשב לאנוס ופטור לחלוטין מן הדין ומחובת התפילה. למרות זאת, המשורר מתאמץ ופונה אל ה' לפנים משורת הדין. הוא מבקש שקולו יישמע דווקא בזכות המסירות הזו – תפילה הבוקעת מתוך חוסר אונים מוחלט, במקום שבו ההלכה עצמה פוטרת אותו מלהתפלל.