מזמור זה נפתח בזעקה עמוקה לה', אשר נאמרה בעת שהגיעה לדוד המלך הבשורה הקשה על מרידת אבשלום בנו [מלבי"ם]. המשורר פונה לה' בבקשה כפולה, תוך שימוש במושגים המושאלים מאיברי האדם: המילה הַאֲזִינָה מבוססת על חוש השמיעה והאוזן [אבן עזרא, מאירי], ואילו הבקשה וְאַל־תִּתְעַלַּם מכוונת לחוש הראייה – בקשה מה' שלא יעלים את עינו מלראות את סבלו [אבן עזרא], או שלא יעלים את עצמו מלשמוע את התחינה [מצודת דוד].
באשר ליחס שבין חלקי הפסוק, יש הסבורים כי מדובר בכפל עניין במילים שונות, תופעה פיוטית מוכרת שבה שתי הצלעות מביעות את אותו הרעיון [רד"ק]. עם זאת, פרשנים אחרים מוצאים הבדל מהותי בין תְּפִלָּתִי לבין מִתְּחִנָּתִי. לפי גישה אחת, התפילה היא שפיכת הנפש הכללית והרגשית אל ה', ואילו התחינה היא בקשת הצרכים המעשיים והפרטניים. משום כך דוד מבקש מה' שיקשיב לזעקת נפשו, וגם לא יתעלם מצרכיו הנקודתיים [מלבי"ם].
גישה נוספת מפרשת את הכפילות כמדרג של תקוות: המשורר מתחנן שה' יאזין לתפילתו בשלמותה, ולכל הפחות לא יתעלם מתחינתו [ביאור שטיינזלץ]. פירוש אחר מציג רצף של פנייה מתמשכת: תחילה האדם מתפלל, ולאחר מכן הוא ממשיך ומתחנן על אותו עניין עצמו. בקשת המשורר היא שה' לא יסתפק בשמיעת התפילה הראשונית וקבלתה, אלא ימשיך להקשיב גם לתחינה שבאה בעקבותיה, ולא יתעלם ממנה רק משום שהבקשה כבר נשמעה [אלשיך].