תחושת אימה משתקת הולכת ומתעצמת, מתחילה בנבכי הנפש ומתפשטת עד שהיא משתלטת על הגוף כולו. המילים יִרְאָה וָרַעַד מבטאות שילוב של פחד גדול וזעזוע [ביאור שטיינזלץ]. קיימת הבחנה ברורה בין שני המושגים: היִרְאָה היא הרגש הפנימי השוכן בלב, ומתוכה נובע הרַעַד שהוא הביטוי הפיזי והרעידה של הגוף [אבן עזרא, רד"ק]. זווית ייחודית מציעה כי הפחד מורכב משני כיוונים מנוגדים המייסרים את הנפש באימת מוות: היִרְאָה היא החשש שמא האדם ייאלץ להרוג, והרַעַד הוא הפחד שמא הוא עצמו ייהרג [אלשיך]. תחושות אלו מהוות שלב של הסלמה והעצמה לעומת כאב ופחד שהוזכרו לפני כן [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, אף על פי שהפועל יָבֹא מופיע בלשון יחיד, הוא מתייחס לשני הנושאים יחד – היראה והרעד. מסורת הקריאה והתרגומים העתיקים מתייחסים למילה זו כאל משמעות של לשון רבים, כלומר "יבואו" [מנחת שי].
המילה פַּלָּצוּת מתארת רעדה עזה [מצודת ציון]. אף שחלק מהפרשנים רואים בה פשוט מילה נרדפת לרַעַד החוזרת על אותו רעיון [רד"ק, מאירי], היא מייצגת את שיא החוויה הקשה – אותו זעזוע עמוק האוחז באדם ברגעי אימת מוות [מלבי"ם].
הפועל וַתְּכַסֵּנִי משמש כמליצה פיוטית הממחישה את העוצמה והריבוי של החרדה [רד"ק, מצודת דוד]. הוא מתאר תהליך שבו הפחד והכאב הפנימיים פורצים החוצה ומתפשטים, עד שהם גורמים לסימור העור ולרעדה המכסה ועוטפת את הגוף כולו [אלשיך].