המשורר מתאר את פנייתו התמידית לה' לאורך שעות היממה, מתוך ביטחון מלא שתפילתו תתקבל.
הזמנים המוזכרים בפסוק, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם, מייצגים את נקודות המעבר של היממה: תחילת הלילה, תחילת היום ואמצע היום [רד"ק, אבן עזרא]. בעוד שאת הבוקר והערב ניתן לזהות בקלות במראה עיניים, את שעת הצהריים המדויקת ניתן לזהות רק על ידי התבוננות בשינוי הצל [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי זמנים אלו מכוונים לשלוש התפילות הקבועות ביום: ערבית, שחרית ומנחה [רש"י]. שעות אלו, בהן היום משתנה, ראויות במיוחד להודות בהן לה' [רד"ק]. מפסוק זה נלמד כי אין לכלול את כל התפילות יחד בזמן אחד, אלא יש לפזרן על פני חלקי היום השונים. כמו כן, מכיוון שתפילות אלו הן ביסודן בקשת רחמים, החיוב בהן מוחלט וכולל גם נשים, אף על פי שהן נראות כמצוות עשה התלויות בזמן [תורה תמימה].
בזמנים אלו פונה המשורר לה'. המילה אָשִׂיחָה משמעותה תפילה וסיפור התלאות, והמילה וְאֶהֱמֶה מבטאת זעקה, השתוקקות והמיה מתוך צער [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציג האלשיך, המחלק את הפעולות לשלבים: תחילה האדם ישיח, כלומר יכין ויסדר את תפילתו בקול, ולאחר מכן יהמה, שהיא התפילה עצמה הנאמרת בלחש [אלשיך].
הפסוק נחתם בביטחון המוחלט של המשורר במילים וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. אף על פי שהפועל כתוב בלשון עבר, הוא משמש כאן במשמעות של זמן עתיד, כפי שמקובל בלשון הנבואה [רד"ק, מאירי]. קביעה זו מבטאת את הודאות של המתפלל שה' ישמע את קולו ויושיעו, כפי שהוא עושה תמיד [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, בזכות ההכנה המוקדמת של התפילה בדיבור, ה' שומע את קולו של המתפלל עוד בטרם סיים את תפילתו בלחש [אלשיך].