פחד עמוק ופיזי תוקף את המשורר לנוכח איומי אויביו. הפרשנים מסכימים כי המילה יָחִיל מבטאת דאגה, פחד וחרדה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. רבים מהם מדייקים כי פועל זה נגזר מהמילה "חיל", המדמה את הרעד והכאב העז של אישה הכורעת ללדת [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. המילה לִבִּי רומזת לחרדת הנפש האינסטינקטיבית המתעוררת למשמע קול האויב, בדומה לאימה שאוחזת באדם השומע שאגת אריה [אבן עזרא].
ניתן לזהות בפסוק תהליך של פחד המורכב משני שלבים: תחילתו במילים לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי, המתארות את ההלם והחרדה הפנימית הנוצרים מיד עם קבלת בשורה רעה ופתאומית מקול האויב. השלב השני, וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי, מצביע על התגבשות הפחד לכדי חרדה ממשית מפני מוות והריגה [מלבי"ם].
אימת מוות זו אינה מופשטת, אלא נובעת מאיום קונקרטי על חייו של דוד המלך. החרדה מפני רצח מתקשרת ישירות למרד אבשלום ולעצתו של אחיתופל, שיעץ להכות את המלך לבדו [רד"ק, מאירי].
לצד הסכנה הפיזית, נוספת גם שכבה של פחד מוסרי ורוחני. החרדה נובעת מההכרה בחטאים קודמים, דוגמת מיתת אוריה, ומהתחושה שאימות המוות שהובטחו לו כעונש אכן באות עליו כעת. במובן זה, אימות המוות מבטאות דילמה ופחד כפול: החשש שמא ייאלץ להרוג אחרים, והחשש שמא ייהרג בעצמו [אלשיך].
מבחינת נוסח המקרא, המסורה מעירה כי המילה וְאֵימוֹת נכתבת בספרים שלנו בכתיב מלא, עם האות יו"ד, בניגוד להופעות חסרות של שורש זה במקומות אחרים במקרא [מנחת שי].