דוד המלך נושא תפילה קשה כנגד אויביו והבוגדים בו, ובראשם אחיתופל ורעיו. הוא מבקש שעונשם יהיה פתאומי ובלתי טבעי, כך שרשעתם הפנימית והנסתרת תיחשף לעין כול באמצעות פגיעה אלוהית ישירה ומיידית.
המילה יַשִּׁי נכתבת במסורת הקריאה והכתיב כחסרת האות אל"ף, ונקראת כשתי מילים נפרדות יחד עם המילה שאחריה [מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת פועל זה. גישה אחת מפרשת את המילה מלשון פיתוי והסתה, כלומר ה' יסית ויקומם עליהם את מלאך המוות, או יטעה אותם כך שהמוות יבוא עליהם בהפתעה [רש"י, שטיינזלץ, מאירי, אבן עזרא]. גישה שנייה, המקובלת על פרשנים רבים, קושרת את המילה לשורש נ.ש.ה, שעניינו חוב. לפי פירוש זה, ה' יחייב אותם מיתה והמוות יתבע מהם את נשמתם כנושה הדורש את חובו [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. דעה נוספת גוזרת את המילה מלשון שכחה, ולפיה ה' ישכיח מהם את עובדת היותם בני תמותה, עד לרגע שבו יוכו בהפתעה [אבן עזרא]. יש המפרשים את המילה מלשון "יש", כלומר קיום [רש"י].
הבקשה יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמשאלה למיתת פתאום. האויבים ימותו בעודם בריאים ושלמים, ללא כל חולי מוקדם, כדי שהכול יכירו וידעו שאין זו מיתה טבעית אלא עונש וגמול מאת ה' על מעשיהם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא שהם יחוו את ייסורי השאול והגיהינום עוד בעודם חיים בעולם הזה, כדי שיהוו אות ומופת לרשעתם שהייתה נסתרת מעיני העם [אלשיך]. פירוש ייחודי אחר רואה בכך רמז לאנשים שמביאים את המוות על עצמם ושולחים יד בנפשם, ובכך פועלים בעצמם כמלאך המוות [מלבי"ם].
ההצדקה לעונש החמור מופיעה בסוף, כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם. המילה בִּמְגוּרָם מתפרשת על ידי חלק מהמפרשים כתיאור של מקום מגוריהם ודירתם [רש"י, שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. פרשנים אחרים מסבירים שהכוונה היא למקום אסיפתם, המקום שבו התקבצו יחד כדי לחשוב מחשבות ולהתייעץ כיצד לפגוע בדוד [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. המילה בְּקִרְבָּם באה להדגיש שהרוע אינו ניכר רק במעשיהם החיצוניים, אלא טמון עמוק בחדרי ליבם, במחשבותיהם ובכוונותיהם הנסתרות, עוד בטרם יצאו אל הפועל [שטיינזלץ, מאירי, אלשיך].