בגידתו הכואבת של אדם קרוב ואיש סוד נחשפת במלוא חומרתה כאשר מתברר כי מילותיו המנחמות לא היו אלא מסווה לכוונות זדון. הפסוק מעמיד ניגוד חריף בין הדיבור החיצוני, שהיה מלא בחלקלקות וחנופה, לבין המחשבה הפנימית שהסתירה איבה. המילה חָלְקוּ מבטאת את לשון החלקלקות שבה נקט הבוגד [רש"י]. באשר למילה מַחְמָאֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות מ"ם משמשת כמילית יחס, כלומר דברי פִּיו היו חלקים ונעימים יותר מחמאה [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהמילה כולה היא שם עצם המבטא דברי מתיקות וחמאה, והאות מ"ם היא תוספת דקדוקית לשורש [רש"י, מאירי].
אולם, בעוד שכלפי חוץ הציג הבוגד חברות ופיוס, המציאות הפנימית הייתה וּקְרָב לִבּוֹ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה קְרָב היא מלחמה. בעוד ששפתיו הפיקו מילות נועם, ליבו היה מלא במחשבות מלחמה ותכנונים להרע [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך].
המשך הפסוק, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן, מהווה כפל עניין במילים שונות כדי לחזק ולהדגיש את תיאור הצביעות שבדבריו [רד"ק, מצודת דוד]. ברם, המילים הרכות הללו מתגלות בסופו של דבר כסכנה עצומה, כפי שמבטאת המילה וְהֵמָּה פְתִחוֹת. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה היא חרבות לטושות ושלופות מן הנדן [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. כלומר, המילים שנשמעו רכות כשמן היו למעשה כלי נשק קטלניים. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה מלשון קללה ונידוי, על בסיס מונח ארמי עתיק המציין שטר חרם [רש"י]. זווית ראייה שונה לחלוטין מציעה כי המילה מתפרשת כפשוטה, מלשון פתיחה וגילוי. הבוגד הרדים את ערנותו של הנבגד בדברי הרגעה כדי שלא יחקור ויגלה את המרד הנרקם נגדו בסתר, אך לבסוף המוקש נחשף, וכוונתו האמיתית נפתחה ונגלתה לעין כל [מלבי"ם].