השחיתות והרוע אינם נותרים במחשכים, אלא מחלחלים אל כל חלקי העיר ומוצגים לראווה במרחב הציבורי. מציאות זו מתארת עיר שבה המזימות והנזקים הפכו לחלק בלתי נפרד וגלוי מחיי היומיום של תושביה.
המילה הַוּוֹת מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כשברים, אסונות ועניינים רעים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים זאת כמזימות רשע [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב משתמש בכפל עניין כדי להדגיש את היקף התופעה [אבן עזרא], ומציין כי הרוע נמצא בְּקִרְבָּהּ – בתוך העיר, אך בד בבד וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ – כלומר, אינו זז ואינו מוסר מסביבתה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
הבחירה לציין את רחוב העיר מדגישה כי האנשים מתקבצים במרחב הציבורי ומתעסקים במזימותיהם באופן תמידי, פומבי וגלוי, ללא כל בושה [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, כאשר אנשים מכובדים ובעלי מעמד מבצעים מעשי רשע בגלוי ומעזים פנים כנגד ההנהגה בטענה שהמלך עושה רעה, הדבר משפיע על שאר העם שרואה ולומד ממעשיהם, עד שלא ניתן עוד להוכיחם על התנהגותם [אלשיך].
ההתנהלות הפסולה מתוארת במילים תֹּךְ וּמִרְמָה. המילה תֹּךְ מוסברת על ידי רוב הפרשנים כתככים [ביאור שטיינזלץ] וכמרמה המוסתרת בתוך הלב; האדם מציג כלפי חוץ באמרי פיו דבר אחד, בעוד שבתוך לבו כוונותיו שונות לחלוטין, בדומה לאנשיו של אבשלום שהעמידו פני אוהבים אך קשרו קשר למרוד [רד"ק, מצודת ציון]. לעומת גישה זו, ישנה דעה ייחודית המפרשת את המילים תֹּךְ וּמִרְמָה לא רק כהונאה מילולית פנימית, אלא כלשון של מכה ופגיעה של ממש [רש"י].