בשעות של מצוקה ורדיפה, מתעוררת לעיתים כמיהה עזה לברוח מן הסכנה אל מקום מבטחים מרוחק ושלו. דוד המלך מבטא רצון עמוק להתרחק מאויביו ומבקשי נפשו, ולמצוא מנוחה מוחלטת מהפחד והרעדה האופפים אותו.
הפרשנים מסכימים כי המילה אֵבֶר משמעותה כנף. המשאלה מִי־יִתֶּן־לִי אֵבֶר מבטאת את הרצון לקבל כנפיים כדי לעוף במהירות למקום שבו הרודפים לא יוכלו להשיגו, ושם וְאֶשְׁכֹּנָה, כלומר אשב ואשכון לבטח במקום מוגן [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, אבן עזרא].
הבחירה בדימוי של כַּיּוֹנָה זכתה למספר התייחסויות מרתקות. מן ההיבט המעשי, היונה היא עוף המצוי בקרבת בני אדם, ומלכים אף נוהגים להשתמש בה כדי לשגר את איגרותיהם למרחקים [אבן עזרא].
מנגד, יש מי שרואה בדימוי זה ביטוי לקונפליקט פנימי של דוד בזמן בריחתו מירושלים. על פי המדרש, היונה מסוגלת לעוף בכנף אחת ולנוח בשנייה. כך גם דוד מבקש לעוף ולשכון בו זמנית, שכן הוא מצוי בהתלבטות קשה, קרוע בין הרצון לברוח לבין הרצון להישאר, כמי שפוסח על שתי הסעיפים [מלבי"ם].
גישה ייחודית נוספת נשענת על הניקוד של המילה כַּיּוֹנָה בפתח, המרמז על יונה מסוימת וידועה, היא היונה של נח. על פי מסורת חז"ל, יונה זו הביאה את עלה הזית מגן עדן. מתוך צערו הגדול, דוד אינו מבקש רק מוות שיביא לו מנוחה מספק, אלא שואף לעוף חיים אל גן עדן. אך בניגוד ליונה של נח שהלכה ושבה, דוד מבקש אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, כלומר להגיע אל גן העדן בגופו ובנפשו ולהישאר לשכון שם לנצח, במקום שבו ימצא מנוחה שלמה [אלשיך].