כאבו של אדם הנבגד על ידי קרובו ואוהבו צורב הרבה יותר מפגיעתו של יריב מוכר. המשורר חושף את עומק השבר שנוצר כאשר איש אמון הופך לפתע את עורו. רוב הפרשנים מסכימים כי הדברים מכוונים כלפי אחיתופל, יועצו הקרוב ואוהבו של דוד המלך, שבגד בו במפתיע וחבר למורדים.
אילו היה מדובר באדם שמוכר כמתנגד, אשר יְחָרְפֵנִי, כלומר מקלל ומבייש אותי, הרי שוְאֶשָּׂא, הייתי מסוגל לסבול ולשאת את העלבון [שטיינזלץ, מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים זאת על רקע עברו של דוד, שמעולם לא ספג חרפה מאויב בשתיקה אלא קם והכהו, אך כעת הוא נאלץ לשאת את העלבון בעל כורחו משום שהפוגע הוא אדם גדול בתורה [רש"י]. גישה נוספת מקבילה זאת לאירועי העבר ומסבירה כי חרפה מאויב מובהק כמו שמעי בן גרא קלה יותר להכלה ולספיגה [אלשיך].
באותו אופן, אילו היה זה שונא גלוי שהִגְדִּיל עליו, כלומר התגבר, איים או פתח את פיו לדבר עליו רעות [רד"ק, אבן עזרא], הרי שוְאֶסָּתֵר, דוד היה מוצא דרכים להתחבא ולהישמר מפניו, כפי שהשכיל להסתתר בעבר מפני שאול המלך שרדף אותו [אלשיך, שטיינזלץ].
שורש המצוקה טמון בהסוואת האיבה. מכיוון שהפוגע לא הראה את עצמו כאויב או כשונא אלא כאיש סוד היודע את צפונותיו של המלך, דוד לא נשמר מפניו. קל לשאת חרפה של אויב גלוי או להסתתר מפניו, אך בלתי אפשרי להתגונן מול אוהב שבוגד [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. יתרה מזאת, ישנה הבחנה ברמת האיבה, כאשר "משנא" מבטא רגש קל יותר מאשר "אויב". אלא שבמקרה זה, הבוגדים לא השתייכו לאף אחת מהקבוצות הללו קודם לכן, שהרי אחיתופל היה יועץ אהוב ואבשלום היה בנו של המלך [מלבי"ם].