זעקה כאובה עולה מן המילים, המבטאות את תמיהתו של האדם או העם השרוי בגלות מרה, אשר תוהה האם חסדי ה' נעלמו לבלי שוב. הפסוק מנוסח כשתי שאלות רטוריות מקבילות, הבוחנות האם ייתכן שמידת הכעס גברה לחלוטין על מידת הרחמים.
ברמה הלשונית, המילה חַנּוֹת מתפרשת בשתי דרכים עיקריות: יש המסבירים כי זהו שם פועל שמשמעותו לחון או לרחם [רש"י, מלבי"ם], בעוד אחרים מפרשים זאת כשם עצם, קיצור של המילה חנינות, כלומר מעשי החסד והחנינה שה' היה רגיל לעשות עמנו בעבר [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. המילה קָפַץ מפורשת בקרב רוב הפרשנים כלשון סגירה, חסימה ומניעה, בדומה לביטוי המקראי "לא תקפוץ את ידך" [רש"י, מצודת ציון, מאירי].
המשמעות הפשוטה והמרכזית של הפסוק, כפי שמסכימים הפרשנים, היא תמיהה כואבת: וכי שכח ה' לחון אותנו? האם בגלל חרון אפו הוא סגר וחסם את רַחֲמָיו לנצח, כך שלא יפתחו לנו עוד? [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על גבי ההבנה הבסיסית, נוספים רבדי עומק המעניקים לפסוק משמעויות נוספות [אלשיך]. ראשית, התמיהה מופנית כלפי הבטחתו של ה' בתורה "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". הבטחה זו קובעת שה' יעניק חנינה ורחמים גם למי שאינו ראוי ואינו הגון לכך, ולכן עולה השאלה האם ייתכן שה' שכח הבטחה זו, והאם כוחו של הכעס גדול מספיק כדי לבטל את הרחמים ולהקפיא אותם לנצח.
ברובד נוסף, הפסוק נקשר לזכות האבות. בעוד שבזכותם של אברהם ויצחק מעורבת מידה מסוימת של אף וכעס בשל יציאתם של ישמעאל ועשו מהם, הרי שמיטתו של יעקב הייתה שלמה, וזכותו היא בחינה של רחמים טהורים ללא כל עיכוב. לפיכך, הפסוק תוהה: גם אם נאמר שיש כעס המעכב את זכותם של אברהם ויצחק, הרי שאי אפשר לומר שה' קָפַץ בְּאַף את זכותו של יעקב, שכן מידת רַחֲמָיו של יעקב קיימת סֶלָה ואין בה כל פגם.
גישה ייחודית נוספת קושרת את הפסוק להיעדר קץ ידוע לגלות הנוכחית. בניגוד לחורבן הבית הראשון שבו נקצב זמן מוגדר של שבעים שנה, הגלות הארוכה נראית חסרת גבולות, מה שעלול להיראות כאילו ה' קָפַץ בְּאַף את רחמיו ולא גילה את מועד הגאולה מתוך רוגז. אולם, ההפך הוא הנכון: דווקא הסתרת הקץ מוכיחה כי רַחֲמָיו סֶלָה, שכן אילו היה קובע תאריך יעד ברור, הגזרה הייתה מונעת את הקדמת הגאולה. סתימת הקץ נועדה אפוא לאפשר לה' להחיש את הגאולה בכל יום ויום, כביטוי לרחמיו הנצחיים [אלשיך].