מתוך מצוקה עמוקה ושנים ארוכות של סבל, עולה תהייה נוקבת על טיב הקשר בין ה' לעמו ועל השאלה האם הריחוק האלוהי הוא מצב בלתי הפיך. המילים מבטאות משבר אמוני וחיפוש פנימי אחר משמעות הגלות והסתרת הפנים.
ברמה המילולית, המילה יזנח משמעותה עזיבה, והמילה לרצות נגזרת מלשון רצון ופיוס [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מציגות תמיהה כואבת: האם ה' יעזוב את עמו בגלות לנצח, ולא ישוב להיות מרוצה מהם ולחפוץ בהם כפי שהיה בימי קדם? [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, שאלות אלו אינן מבטאות ייאוש מוחלט, אלא משמשות כחקירה פנימית ורטורית. כיוון שה' אינו משתנה, לא ייתכן שרצונו התהפך לחלוטין, שהרי הוא הבטיח גאולה למי שידרוש אותו. לכן, המסקנה העולה מתוך התהייה היא שהעזיבה אינה נצחית, אלא מותנית: ה' זנח את העם רק עד שייטיבו את מעשיהם. מכאן שהסיבה לריחוק טמונה במעשי האדם ובחוליו הרוחני, ולא בשינוי כלשהו ברצון או בחסד האלוהי [מלבי"ם, אלשיך].
רובד פרשני נוסף מתמקד בשימוש הספציפי בשם אדני. שם זה מסמל את השכינה אשר גלתה יחד עם ישראל ושרויה עמהם בצערם. לפיכך, התמיהה מופנית לא רק כלפי גורל העם, אלא כלפי מצבה של השכינה עצמה: האם ייתכן שהשכינה תישאר עזובה בגלות לעולמים? הבקשה המובלעת כאן היא שגם אם ישראל אינם ראויים לגאולה בזכות מעשיהם, על ה' להושיעם למען כבוד שמו והשכינה הנמצאת עמהם [אלשיך, חומת אנך].
בנוסף, מסורת הקריאה של הפסוק מציבה סימן פסיק המפריד בין המילה יזנח לבין השם אדני [מנחת שי], הפרדה המדגישה את העמידה המיוחדת על משמעות השם האלוהי והשכינה בהקשר של עזיבה זו.