כאב עמוק וגעגוע מציפים את הנפש, ומובילים את האדם למסע של זיכרון המכלה את כוחותיו הפיזיים והרוחניים עד כדי קריסה.
כאשר המשורר אומר אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים, הפרשנים נחלקים לגבי מהות אותו זיכרון. יש הסבורים כי הזיכרון מתמקד בחסדים ובטובות שה' היה עושה עמו בימי קדם, כאשר היה אהוב ורצוי [רש"י], זיכרון המחדד את התחושה הקשה שכעת תמיכתו של ה' השתנתה והתרחקה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שהזיכרון הוא התמקדות בכובד החורבן [מצודת דוד]. גישה נוספת מציעה כי האדם עוזב את צרתו האישית ומעביר את המוקד לצער על גלות השכינה, מתוך הכרה והלקאה עצמית כי חטאיו הם שגרמו לריחוק האלוהי [אלשיך].
בעקבות הזיכרון, התגובה באה לידי ביטוי במילים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה. רוב הפרשנים מסבירים כי המשורר נאנח, בוכה, משתוקק ומתאר את תלאותיו וצרותיו. לעומתם, יש המפרשים כי השיחה אינה על הצרות, אלא המשך ישיר של העיסוק באותם חסדי עבר [רש"י]. תהליך זה מתואר כהידרדרות: מרוב חולשה וצער אובד כוח הדיבור הרגיל, והאדם עובר מזעקה וגניחה בקול (ואהמיה) לדיבור שקט ובלחישה (אשיחה) [מלבי"ם]. אף על פי שבדרך כלל דיבור ושיתוף אחרים בצרות אמורים להקל על המועקה, במקרה זה העיסוק בצער השכינה רק מעצים את היגון [אלשיך].
שיאו של המשבר מתבטא במילים וְתִתְעַטֵּף רוּחִי. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת ביטוי זה. הגישה האחת מסבירה זאת כעילפון מוחלט, אובדן חושים וחולשה הדומה לעילפון מרעב או למצב הקרוב למוות [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הגישה השנייה מתארת תנוחה גופנית ונפשית של אדם שבעת צרה כופף את עצמו, נאטם, ונראה כאילו הוא מקופל ועטוף בתוך עצמו מרוב דאגה, כאב ומצוקה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי].