בלב משבר עמוק ובתחושת ייאוש של גלות ארוכה, מתרחש מהפך תודעתי. כאשר נדמה כי אפסה כל תקווה והאדם חש קרוב למוות, מתעוררת הנחמה מתוך הזיכרון ההיסטורי של התערבות ה'. ההתבוננות בניסי העבר מעניקה כוח לשרוד את ההווה ומפיחה ביטחון עמוק בגאולה עתידית.
המילה הפותחת את הפסוק מכילה כתיב וקרי הטומנים בחובם משמעות כפולה: המילה נכתבת כ-אזכיר, כלומר האדם מזכיר ומספר את מעשי ה' לאחרים, אך נקראת כ-אֶזְכּוֹר, שמשמעותה זיכרון אישי שנועד לנחם את האדם פנימה [רד"ק, מנחת שי].
הפרשנים מבארים כי מַעַלְלֵי ה' הם מעשיו [ביאור שטיינזלץ], אך מדגישים כי אין אלו פעולות סתמיות, אלא מעשים הנובעים ממידותיו של ה', בין אם אלו מידות של רחמים וחסד ובין אם של דין [מלבי"ם]. זיכרון זה של המעשים ממחיש כי ידו של ה' אינה קצרה מלהושיע [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזיכרון פלאי העבר, ובפרט הניסים הגדולים של יציאת מצרים, נועד לשמש עוגן של תקווה בתוך חשכת הגלות והצרות. כפי שבעבר ה' חולל ניסים בלתי נתפסים דווקא מתוך מצב של אובדן תקווה מוחלט, כך הוא עתיד לעשות גם בגלות הנוכחית [רד"ק, מאירי]. מבחינה תחבירית, המילה מִקֶּדֶם קשורה למילה פִּלְאֶךָ, כלומר הזיכרון הוא של הפלאות עצמן שנעשו בימי קדם, ולא שהפעולה של הזיכרון מתרחשת מקדם [אבן עזרא].
רובד נוסף בפירוש הפסוק נוגע ליחס שבין טבע לנס. בעוד שהנהגתו הטבעית של ה' קבועה ומושלמת מששת ימי בראשית ואינה דורשת כל תיקון מצד עצמה, הרי שהמילה פִּלְאֶךָ מכוונת להנהגה הניסית החורגת מחוקי הטבע. התערבות פלאית זו נדרשת משום שלאדם ניתנה בחירה חופשית, ולעיתים הוא מקלקל את הסדר העולמי. הניסים נועדו אפוא לתקן מצבים אלו, להוכיח לעמים את כוחו של ה' לשנות את מערכות הטבע, ולגאול את עמו [מלבי"ם]. ההתבוננות באותם ניסים קדומים שקולה לראיית חידוש העולם ממש, שכן שינוי חוקי הטבע מוכיח מעל לכל ספק כי רק מי שברא את העולם מסוגל לשלוט בו ולשנותו [אלשיך].