בעת מצוקה עמוקה, פונה המשורר אל ה' ומבקש ישועה, אך סבלו המתמשך אינו מניח לו ומותיר אותו ללא יכולת למצוא נחמה.
תחילת הפנייה היא בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי. המשורר דורש את ה', שהוא אדון הכל, בעת בוא הצרה [רד"ק, מצודת דוד]. פנייה זו מבטאת גם את החיפוש אחר השכינה השרויה עם עם ישראל בגלות, מתוך בקשת הצלה [אלשיך].
המוקד המרכזי של הסבל מבוטא במילה יָדִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למכה או פצע, שכן מכה ניתנת על ידי יד [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. פירושים נוספים מציעים כי המילה מתייחסת לכוחו של האדם שהולך ונמס או למקומו הפיזי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], למחשבותיו המבולבלות [מאירי], או אף לציור סמלי שלפיו "יד ה'" שהייתה אמורה לעזור לו נחלשה כביכול [מלבי"ם].
מכה זו מתוארת ככזו שנִגְּרָה, כלומר נוזלת, נשפכת או נמסה [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים זאת כמשל לפצע טרי הזב ליחה ודם [רש"י, מלבי"ם], או כביטוי מטאפורי להתמדת האנחות, כאב הלב, זרימת הדמעות או התכת המחשבות מרוב מבוכה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
הסבל מחריף בלַיְלָה. חלק מהפרשנים מבינים זאת כפשוטו, שעת הלילה שבה האדם פנוי מעסקי היום ומחשבותיו מתרכזות בצרותיו [רד"ק, מאירי], והזמן שבו ציפה למצוא מנוחה ושינה אך מצא רק כאב כבד יותר [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את הלילה באופן סמלי כייצוג של חשכת תקופת הגלות [רש"י, מאירי].
מצבו הקשה של המשורר נמשך וְלֹא תָפ֑וּג, כלומר המכה אינה נחלשת, אינה פוסקת ואינה מתקררת מחומה העז [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מרצף הייסורים שאינו מרפה, מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי. הנפש מסרבת לקבל תנחומים. מרוב צרות וכאב, גם כאשר האדם מנסה להשיב אל לבו דברי נחמה על כך שה' עתיד להוציאו מהגלות, אין בו את הכוח הנפשי לשאת את הסבל ולהתנחם [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד].