התגלות ה' בעולם מעוררת תגובה דרמטית בטבע, במיוחד ברגעי מפתח של ישועה. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מתאר באופן פיוטי את נס קריעת ים סוף, עת נגלה ה' על המים.
המילים ראוך מים מתארות כיצד מי הים "ראו" את ה', ובתגובה לכך נסוגו וברחו ממקומם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הפעלים יחילו וכן ירגזו מבטאים רתת, פחד ורעדה עמוקה [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המילה תהומות מתייחסת לעומק הים, ומלמדת שאפילו המים העמוקים ביותר רעדו ונבקעו מפני ה' [רד"ק, מצודת ציון]. כפילות הלשון בפסוק נועדה להדגיש ולהעצים את תיאור האירוע [מצודת דוד, מאירי].
קיימת מחלוקת לגבי הרגע המדויק שאליו מתייחס הפסוק. יש הסבורים כי מדובר בשלב שבו ה' הוליך את הים ברוח קדים עזה כדי לבקעו. לעומת זאת, ישנה גישה המפרשת שהפסוק מכוון דווקא לשעת הבוקר, כאשר הים שב לאיתנו וכיסה את המצרים, בעוד בני ישראל צועדים בבטחה ביבשה [אבן עזרא].
ברובד רעיוני עמוק יותר, נס קריעת הים מושווה למעשה בראשית. כשם שבבריאת העולם ריחפה רוח ה' על פני המים והתהומות נאספו כדי לגלות את היבשה, כך גם בים סוף המים ראו את ה' והתהומות רעדו כדי לחשוף יבשה בין גזרי הים, דבר המעיד כי הבריאה כולה נעשתה למען ישראל [אלשיך].
מנקודת מבט פילוסופית, הראייה של המים מוסברת כביטול הטבע מפני המקור האלוהי שלו. ה' הוא השורש של כל הנמצאים, וכאשר הוא חפץ לבטל את טבעו של יסוד מסוים, הוא מתגלה דרך הכוח השורשי של אותו יסוד. כך, ה' התגלה על הים בצורה הרוחנית של יסוד המים. כאשר המים הגשמיים ראו את מקורם האלוהי, טבעם התבטל מיד, ועל ידי כך חלו ורגזו התהומות [מלבי"ם].