מצוקת הנפש העמוקה מתבטאת בשיתוק פיזי ורגשי, המונע מהאדם מנוחה וביטוי לכאבו. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת תיאור זה, החל מנדודי שינה ועד לתחושת גסיסה של ממש.
בביאור המילים אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ והמאירי] היא שהמילה שְׁמֻרוֹת מתייחסת לעפעפיים, שתפקידם לשמור על העיניים. לפי פירוש זה, המשורר מתאר מצב שבו ה' אוחז בעפעפיו ומונע ממנו לעצום אותם, כך שהוא נותר ער לחלוטין ואינו מצליח להירדם מרוב צרות, יגון ומבוכה. לעומת זאת, יש המפרשים את אחיזת העפעפיים דווקא כסגירתם [מלבי"ם], ומסבירים שהפסוק מצייר אדם שהגיע לחולשה כה גדולה עד שהוא נדמה כגוסס שעיניו נעצמות ואינו יכול לראות עוד.
כיוון פרשני אחר קושר את המילה שְׁמֻרוֹת למושג "אשמורות הלילה" [רש"י, רד"ק והמאירי]. לפי הבנה זו, בשעות הלילה בהן האדם אמור להקיץ משנתו כשדעתו מיושבת עליו, המשורר שרוי דווקא בתרדמת חושים ואטימות לב בשל צרות הגלות, או לחלופין ער כל הלילה מתוך מחשבות על צרותיו. גישה ייחודית נוספת [אלשיך] שוללת את פירוש המילה כעפעפיים, וטוענת כי מדובר ב"אישון בת עין" – החלק בעין השמור על ידי העפעפיים. לפי פירוש זה, ה' ממקד את מבטו של המשורר אך ורק בצער גלות השכינה, עד שהוא נותר המום.
בהמשך הפסוק, המילה נִפְעַמְתִּי מתפרשת מלשון שבירה, הכאה וכתיתה, בדומה לפעמון המכה ומקשקש [מצודת ציון, אבן עזרא והמאירי], או במשמעות של סערת רגשות, הלם ובהלה [שטיינזלץ והמלבי"ם]. מתוך אותה שבירה פנימית או תדהמה מוחלטת, מגיע המצב של וְלֹא אֲדַבֵּר. המשורר מוכה עד כדי כך שניטלת ממנו יכולת הדיבור. אף על פי שדיבור עשוי להביא לו הקלה, הוא אינו מסוגל אפילו לבכות או להתפלל, ונותר שבור ואילם אל מול סבלו.