מזמור זה מהווה זעקה ותפילה ממעמקי המצוקה, ונאמר מנקודת מבטם של בני הגלות המתפללים על צרתם ועל אורך גלותם [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת הביטוי עַל יְדוּתוּן. הגישה הפשטנית והמוזיקלית רואה בידותון את אחד מראשי המשוררים והמנגנים בבית המקדש. לפיכך, מילת היחס עַל משמעותה כאן "אל" או "ל-", כלומר המזמור נמסר לידותון כדי שישורר אותו, בדומה לשימוש במילה "על" בפסוק "ותתפלל על ה׳" [רד"ק, מאירי]. לחלופין, הכוונה היא למנגינה של פיוט הפותח במילה זו [אבן עזרא], או לשמו של כלי נגינה ספציפי המיוחס לאותו משורר [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
מנגד, גישה פרשנית אחרת דורשת את המילה יְדוּתוּן מלשון דת ודין. לפי פירוש זה, כותרת המזמור מרמזת על תוכנו, והוא נכתב על הדתות, הגזירות והדינים הקשים שעוברים על עם ישראל בגלות [רש"י, מצודת דוד].
מבחינת מסורת הנוסח, המילה נכתבת בספר כ-ידיתון (כתיב), אך נקראת בפועל כ-יְדוּתוּן (קרי) [מנחת שי].