תהלים, פרק ע״ז, פסוק ג׳

קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך עצובים או כואבים, עד שאפילו כשניסו לעודד אתכם פשוט לא הצלחתם להתנחם? המשורר שלנו נמצא בדיוק במצב כזה. הוא מספר שבְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי, כלומר, כשהוא נמצא בצרה גדולה, הוא מיד פונה אל ה' ומבקש ממנו עזרה. הוא מתאר את הכאב הגדול שלו בעזרת המילה יָדִי, שכאן הכוונה היא למכה או פצע שכואב לו מאוד. המכה הזו נִגְּרָה, שזה אומר שהיא כמו פצע טרי שלא מפסיק לכאוב, או כמו דמעות שפשוט ממשיכות לזרום. הקושי הזה מורגש אפילו יותר בלַיְלָה. בדיוק בזמן שהוא רוצה לנוח ולישון, הכל מסביב שקט והמחשבות מתרכזות רק בצרות ובכאב, שוְלֹא תָפוּג כלומר, הכאב לא נחלש, לא נרגע ולא עובר. בגלל שהצער נמשך כל כך הרבה זמן, הוא מרגיש שמֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי. הנפש שלו מסרבת להתנחם. מרוב כאב, פשוט אין לו כרגע את הכוח בלב לקבל מילים טובות ולהרגיש טוב יותר.