קרה לכם פעם שהרגשתם געגוע כל כך חזק למשהו טוב שהיה פעם, עד שזה פשוט רוקן לכם את כל הכוחות? כשהמשורר אומר אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים, הוא נזכר בימים הטובים של פעם, כשה' היה קרוב אליו ועשה איתו חסדים. דווקא הזיכרון המתוק הזה גורם לו להרגיש עכשיו עצב גדול, כי הוא מרגיש פתאום רחוק. הכאב הזה גורם לו להגיב, והמילים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה מתארות איך הוא נאנח, בוכה ומדבר על הצרות שלו. מרוב צער הכוח שלו הולך ונגמר, והוא עובר מבכי וזעקה בקול לדיבור ממש חלש ושקט. בסוף, העצב כל כך כבד עד שהוא אומר וְתִתְעַטֵּף רוּחִי. תדמיינו אדם שכל כך כואב ודואג, עד שהוא פשוט מתקפל, נסגר ונראה כאילו הוא עטוף בתוך עצמו.
תהלים, פרק ע״ז, פסוק ד׳
אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶהֱמָ֑יָה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.