בקשת המשורר היא להנחית מכה ניצחת וסמלית על מנהיגי אומות האויב, תוך הישענות על הזיכרון ההיסטורי של הניצחונות הגדולים בעבר. הפרשנים מסכימים כי הבקשה מופנית כלפי הדרג ההנהגתי של האויבים בהווה, ומייחלת שגורלם יהיה זהה לגורל מנהיגי מדין שהובסו בעבר.
מבחינה לשונית, הצירוף שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ מוסבר על ידי רוב הפרשנים כדרך התבטאות שירית ומליצית שבה הכינוי מקדים את שם העצם, והמשמעות היא פשוט "שים את נדיביהם" [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומאירי]. עם זאת, יש המציעים כי חסרה כאן אות חיבור, והכוונה היא "שיתמו הם ונדיביהם", או שהבקשה היא לעשות כך שנדיביהם יהיו כעורב [מאירי, מלבי"ם]. משמעות המילה נְדִיבֵימוֹ היא השרים והנכבדים שבהם, ואילו נְסִיכֵימוֹ הוא מונח המבטא שררה ומלכות, קרי המלכים והנסיכים של האויב [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם ושטיינזלץ].
הדמויות הנזכרות בפסוק, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, מזוהות בקרב כלל הפרשנים כשרי הצבא, הנסיכים והמלכים של מדין מתקופת השופטים, אשר נהרגו ונכרתו על ידי גדעון. המשורר מבקש להחיל את אותו אובדן מוחלט על שרי האויבים הנוכחיים. המיקוד המכוון בפגיעה בשרים ובמלכים אינו מקרי; המטרה היא שהאויבים לא ימותו רק בקרב רגיל, אלא שמנהיגיהם יפלו באופן אישי וישיר, למען יכירו כל הגויים כי המכה הונחתה על ידי ה' למען עמו, ממש כפי שגדעון הרג את מלכי מדין במו ידיו [אלשיך].