מפלתם של האויבים נמשלת לשרפת ענק בלתי נשלטת המכלה את איתני הטבע. הדימוי עושה שימוש בהתפשטות המהירה של האש כדי להמחיש כיצד יבואו הצוררים על עונשם, הן באמצעות השמדה הדדית והן על ידי רדיפה אלוהית.
ביחס למילים כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר, קיים דיון דקדוקי לגבי פעולת הבערה. הגישה המרכזית היא שהמילה תִּבְעַר משמשת כפועל יוצא, כלומר האש היא זו ששורפת באופן פעיל את היער [אבן עזרא, מלבי"ם]. הוכחה לגישה זו ניתן למצוא במקבילה תְּלַהֵט בחלקו השני של הפסוק, המעידה אף היא על פעולה אקטיבית [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הכוונה היא שהאש בוערת בתוך היער, ולכן חסרה אות היחס ב' במילה יער [רד"ק].
הבחירה בדימוי היער ממחישה את אופן הפגיעה. הפרשנים מסכימים כי מאחר שביער העצים סמוכים וצפופים זה לזה, האש נאחזת בעץ אחד ועוברת במהירות לחברו, עד שהיער כולו כלה. תיאור זה מסמל את המהומה והבלבול שיכו באויבים, אשר יובילו אותם להילחם ולהשמיד איש את רעהו, ממש כשם שעץ אחד מצית את העץ הסמוך לו [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
בחלקו השני של הפסוק, וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים, המילה לֶהָבָה פירושה שלהבת, והמילה תְּלַהֵט מבטאת פעולה של שריפה והצתה [מצודת ציון]. השרפה בהרים מכוונת לעצים ולעשבים הגדלים עליהם [רד"ק, מאירי]. המאפיין הייחודי של ההרים הוא הרוחות המצויות בהם, אשר נושבות בחוזקה, מלבות את האש, דוחפות אותה מעץ לעץ והופכות את כיבויה לקשה במיוחד [רד"ק, מצודת דוד]. בדומה לרוח המלבה ודוחפת את אש ההרים, כך ה' ירדוף ויבהיל את האויבים בסערתו ויכה בהם בלהבתו [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].