אומות העולם מתאגדות כדי לטכס עצה ולתכנן מזימות חשאיות נגד עם ישראל. שורש השנאה וההתנכלות אינו סכסוך רגיל, אלא נובע מעצם הקשר הייחודי שבין העם לה'.
האויבים פועלים בתחבולות, שכן המילה יַעֲרִימוּ משמעותה פעולה של עורמה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי האומות מתאספות, מתלחשות ביניהן ורוקמות בסתר מזימה כנגד ישראל, תוך הקפדה שעצתם לא תתגלה [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קיים תהליך במזימה זו: תחילה הם מקיימים התייעצות חשאית שאותה הם מכנים סוֹד, וזו מובילה אל התכלית והתוכנית המעשית, כפי שמשתמע מהמילה וְיִתְיָעֲצוּ [מלבי"ם]. עצם ההתארגנות נגדם נובעת מכך שהם עַמְּךָ, כלומר המטרה היא לפגוע בהם דווקא משום שהם העם של ה' [מלבי"ם].
לגבי זהותם של צְפוּנֶיךָ שעליהם נרקמת המזימה, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לעם ישראל עצמו. הם מכונים כך משום שהם סגולתו של ה' [מאירי], ומשום שהם חוסים, נסתרים ומוגנים בצילו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ניכר כאן משחק מילים וניגוד רעיוני: האויבים מסתירים את עצתם ב"סוד", אך מולם עומדים ישראל ש"צפונים" ומוסתרים בהגנתו של ה' [אבן עזרא].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי צְפוּנֶיךָ אינם האנשים עצמם, אלא ענייני האלוהות הצפונים והנסתרים, כגון האמונה בה', ההשגחה, התורה והמצוות. תכלית המזימה היא לעקור ולבטל את הערכים הרוחניים הללו מעם ישראל [מלבי"ם].
מתוך כך עולה כי אין מדובר במלחמה פשוטה, אלא במלחמת שמד [ביאור שטיינזלץ]. ביטוי היסטורי לכך ניתן למצוא בתקופת הגלות, כדוגמת גלות בבל, אז ניסו השלטונות לכפות על ישראל עבודה זרה כדי לשעבדם ולנתק את קשרם לה', כפי שבא לידי ביטוי בהתנכלויות לחנניה, מישאל ועזריה, ולדניאל [אלשיך].