בקשת המשורר היא להפוך את יהירותם של האויבים לחרפה מוחלטת, במטרה להוביל אותם להכרה עמוקה בכוחו של ה'. העונש של קלון, שמשמעותו בושה וביזיון [ביאור שטיינזלץ], מגיע כמידה כנגד מידה: האויבים התגאו וביקשו לרשת את נחלת ה' [אבן עזרא], וחשבו להתכבד על חשבון השפלתו של עם ישראל, ולכן הבקשה היא שהמצב יתהפך והם אלו שיהיו נבזים ושפלים [רד"ק]. מבחינה לשונית, מקור המילה קלון מוסבר מלשון "קלוי באש", שכן פניו של אדם מתבייש מאדימות ובוערות כאש [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות]. הסבר נוסף קושר את המילה למושג "קלות", המבטא חוסר חשיבות וזלזול [מצודת ציון].
מטרת הבושה והמצוקה היא להביא את האויבים למצב שבו ייאלצו לבקש את ה' כדי להינצל [ביאור שטיינזלץ]. מתוך השפלתם הם יכירו בהשגחתו של ה', יבינו כי אין לאדם כוח עצמאי לפעול בניגוד לרצונו, וידעו שהוא אדון הכל [רד"ק, חומת אנך].
הפרשנים נחלקו לגבי משמעות בקשת ה' של האויבים והאם היא תועיל להם. גישה אחת רואה בכך הזדמנות לחזרה בתשובה. לפי תפיסה זו, עדיף שהאויבים יסבלו חרפה מאשר שימותו מיד, כדי שיוכלו להתחרט על מעשיהם ולבקש את רחמי ה' [אלשיך, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי אף על פי שהאויבים יכירו בשלטון ה' ויבקשו את שמו, הדבר לא יועיל להם. הם ימשיכו לסבול חרפה ובהלה משום שתשובתם לא תתקבל והם עתידים לאבדון [חומת אנך, מלבי"ם].
גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציעה כי הפסוק אינו מדבר על האויבים כלל, אלא על עם ישראל. לפי פירוש זה, הצרות והבושה נועדו להוביל את בני ישראל עצמם לשוב אל ה' ולעבוד אותו לאחר שיינצלו, שכן הפסוקים הבאים כבר מתארים את אובדנם המוחלט של האויבים [מאירי].