הנבואה ממפה את סוגי האנשים המתרחקים מעבודת ה׳, ומבחינה בין אלו שמרדו בו באופן פעיל לבין אלו שלוקים באדישות רוחנית, כאשר כולם עתידים להיענש. הפרשנים מצביעים על שתי קבוצות עיקריות הנידונות כאן.
הקבוצה הראשונה היא הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה׳. משמעות המילה היא חזרה ונסיגה לאחור [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשים שבתחילה היו קרובים לה׳, האמינו בו ושמרו את תורתו, אך בשלב מסוים פרשו, התרחקו ועזבו את דרכו. יש המוסיפים כי עזיבה זו נעשית בגלוי ובפרהסיא [אבן עזרא]. מדובר באנשים שאולי אף היו צדיקים בעברם, אך נזורו לאחור מתוך תפיסה מוטעית שה׳ אינו מתערב בעולם ואינו מיטיב או מרע [אברבנאל].
הקבוצה השנייה מורכבת מאלה אֲשֶׁר לֹא־בִקְשׁוּ אֶת־ה׳ וְלֹא דְרָשֻׁהוּ. בניגוד לקבוצה הראשונה, אלו הם אנשים שמעולם לא חיפשו את קרבת ה׳, והוא כלל לא עניין אותם מראשית דרכם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מפרשים אחדים מדגישים כי אין מדובר בהכרח בעובדי עבודה זרה אקטיביים. אלו אנשים שאינם דורשים את ה׳ אך גם אינם עובדים אלילים, אלא שרויים באדישות מוחלטת [אברבנאל]. חטאם נובע מכפירה בהשגחה; הם אומרים בלבם שאין כל תועלת בחיפוש אחר ה׳ או בבקשה ובתפילה מלפניו [רד"ק].
בסופו של דבר, הפורענות והעונש יקיפו את כל מי שאינו קשור בשלמות לעבודת ה׳, בין אם כפר בו לאחר שהכירו ובין אם התעלם מקיומו לחלוטין [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].