נבואת החורבן עוברת מתיאור כללי של השמדה ליעד ממוקד: ממלכת יהודה וירושלים, שהיא העיר הגדולה ומרכז הממלכה. ההכרזה וְנָטִיתִי יָדִי מבטאת את הפניית המכה והעונש כלפי התושבים וכלפי המכשולים הרוחניים שנותרו בעיר [אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ה' מבטיח להכרית את שְׁאָר הַבַּעַל. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שלא תיוותר שום שארית או זכר לעבודה זרה זו. מבחינה היסטורית, מדובר בשאריות של פולחן הבעל שדבקו בבני יהודה לאחר גלות עשרת השבטים שהחלו בעבודה זו, או לפולחן שהצליח לשרוד למרות טיהור האלילים הגדול שערך המלך יאשיהו [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. גישה שונה מציעה כי המילה מתייחסת לגוף הפסל עצמו [אבן עזרא].
הפסוק ממשיך וגוזר כליה על הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים. המילה מתארת כוהני עבודה זרה, ויש המציינים כי אלו היו כוהנים שלבשו בגדים שחורים [רד"ק] או ששימשו ככוהני עבודת השמש [מלבי"ם]. לגבי זהותם של הכהנים המוזכרים לצידם, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגם אלו הם כוהני אלילים, אשר נבדלו מהכמרים רק בסוג לבושם [מצודת ציון], בתפקידם [רד"ק], או בכך שהיו בדרגה פחותה מהם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המילה מכוונת דווקא לכוהני ה' ששירתו בבית המקדש. לפי פירוש זה, הנביא מדגיש את חומרת הגלות והחורבן, שיהיו כה מוחלטים עד שיפגעו בכולם ללא הבחנה, ויכריתו יחד את הרשעים עובדי האלילים ואת הצדיקים משרתי ה' [אברבנאל, מלבי"ם].