זעם אלוהי כבד ועונש של חורבן מוחלט צפויים לבוא על החוטאים, תוך יצירת מצב של בלבול, חוסר אונים וביזיון.
המילה וַהֲצֵרֹתִי מבטאת הבאת צרה ומצוקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש להגות אותה בהטעמה על ההברה האחרונה [רד"ק, מנחת שי]. באשר לזהותם של הנענשים, המונח לָאָדָם מכוון לעם ישראל [רש"י], ובפרט ליושבי ארץ ישראל [מצודת דוד]. מנגד, יש הממקדים זאת באנשים הנמצאים תחת מצור בתוך ערים בצורות, החיים בדוחק רב, כאשר הניקוד בקמץ תחת האות למ"ד מצביע על קבוצה מסוימת ומוגדרת [אבן עזרא, רד"ק].
מתוך אותה מצוקה, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים – הם יתעו בדרכם בחוסר כיוון, מבלי לדעת לאן לברוח והיכן למצוא הצלה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לתיאור הפיזי של חוסר האונים, יש כאן גם עיוורון רוחני: ה' מביא עליהם את הצרה כדי שיפקחו את עיניהם וישובו אליו, אך הם מתנהגים כעיוורים ואינם מבינים שסיבת הסבל היא כִּי לַה' חָטָאוּ [מלבי"ם].
בעקבות חוסר ההבנה והיעדר התשובה, יבוא האויב ויכה בהם ללא רחם, עד שוְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר. הדם יישפך בכמויות אדירות, מבלי שאיש יחוס עליהם או ייתן על כך את הדעת, ממש כעפר הנזרק ונרמס בכל מקום [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ההשפלה והחורבן יגיעו לשיאם כאשר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. הפרשנים מסכימים כי המילה וּלְחֻמָם פירושה בשרם או שומנם, ויש המציינים כי משמעות זו מקבילה למילה בשפה הערבית שפירושה בשר [רש"י, אבן עזרא]. בשר הפגרים שייוותרו ללא קבורה יושלך ויתפזר באשפות, בדומה לגְּלָלִים – צואת אדם וזבל [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק].