נבואת התוכחה מופנית כלפי שכבת השררה המושחתת וכלפי משרתיהם, תוך אזהרה מפני עונש קרב. בתחילת דבריו אומר הנביא וּפָקַדְתִּי עַל, כלומר אעניש [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק ממשיך בתיאור עונשם של אלו המוגדרים כהַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן, כאשר המילה הַדּוֹלֵג משמעותה קפיצה, והמילה הַמִּפְתָּן מכוונת לאסקופה, סף הדלת [מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של אותו דילוג על המפתן, ומציגים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של עבודה זרה ואימוץ מנהגי גויים. לפי פירוש זה, מדובר באנשים הנוהגים לפי הפולחן הפלשתי, שבו נמנעו מלדרוך על מפתן בית העבודה הזרה שלהם, בדומה לכוהני דגון [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יש אף המציינים מתוך המדרש כי ישראל החמירו על עצמם בפולחן עבודה זרה זה יותר מאומות העולם עצמן [רד"ק].
לעומת זאת, הגישה השנייה, שאותה מזהה האברבנאל כפשט הפסוק, אינה עוסקת בפולחן דתי אלא בשחיתות שלטונית. לפי גישה זו, הפסוק מתאר את עבדיהם, פקידיהם ושוטריהם של המלכים והשרים, הפועלים במרוצה ובהשתדלות יתרה כדי לגזול רכוש. בתוך גישה זו מתקיימת מחלוקת בשאלה על איזה מפתן מדובר. דעה אחת גורסת כי המשרתים דולגים במהירות על מפתן פתחי הבתים של העם והעניים, מרוב חיפזון לחמוד, לעשוק ולגזול את רכושם [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, דעה אחרת מסבירה כי המשרתים דולגים על מפתן בית המלך או השרים עצמם; מתוך שמחה עצומה ורצון להתרצות לאדוניהם, הם קופצים פנימה באחוזי התלהבות כדי להביא להם את השלל [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. המלבי"ם משלב בין שתי הגישות המרכזיות ומסביר זאת כמטאפורה: כשם שכוהני הפלשתים דילגו על המפתן בבואם למקום שהיה נורא ומקודש עבורם, כך פקידי המלך דולגים ביראה ובהתלהבות בכניסתם לבית אדוניהם.
בסופו של דבר, כל הפעולות הללו נועדו כדי להיות מן הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה. המילה חָמָס פירושה עושק [מצודת ציון], והכוונה היא לאותם משרתים הממלאים את בתי שולחיהם בעושר וממון שהושגו בכוח, בגזל וברמאות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].