הנבואה מפרטת את הקבוצות השונות בחברה שייענשו, תוך אפיון מדויק של פולחנם ואמונתם. תחילה מוזכרים הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל־הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם, שהם האנשים הרשעים [מלבי"ם] אשר נהגו לעלות אל גגות בתיהם כדי להשתחוות ולעבוד את גרמי השמיים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך הפסוק מוזכרים הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם. ביחס לזהותם של אנשים אלו ולמשמעות המילה בְּמַלְכָּם, מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות.
הגישה הראשונה מפרשת את המילה בְּמַלְכָּם כהתייחסות לעבודה זרה או לאליל המולך. לפי גישה זו, מדובר בקבוצת אנשים המנסה לאחוז בשני הקצוות ולשלב את אמונת ה' יחד עם עבודת אלילים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אנשים אלו נשבעים לה', אך מיד חוזרים ונשבעים גם באליל שלהם, ואף הופכים את העבודה הזרה לעיקר. התנהגותם מתבטאת בכך שאם חבריהם אינם מאמינים לשבועתם בשם ה', הם מיד מציעים להישבע בשם האליל כדי לשכנעם [רש"י].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה בְּמַלְכָּם כהתייחסות למלך בשר ודם, ומחלקת את תחילת הפסוק וסופו לקבוצות נפרדות בחברה. הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' הם הצדיקים, אשר קשרו עצמם בשבועה לעבוד את ה' בלבד ומראים כלפיו נאמנות [מלבי"ם, אבן עזרא], אך הנבואה מזהירה שגם הם עלולים להיכרת [מצודת דוד]. לעומתם, וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם הם אנשים חסרי אמונה דתית כלשהי, שאינם עובדים לא את ה' ולא את צבא השמיים. הם יראים אך ורק מפני המלך האנושי, ולכן נשבעים רק בשמו [מצודת דוד]. זווית נוספת לגישה זו מתארת אנשים אלו כ"בינוניים" – חסרי עמוד שדרה ערכי, אשר מתאימים את אמונתם להחלטות המלך: אם המלך יעבוד את ה', הם יעשו כמותו, ואם יפנה לעבודה זרה, הם יטו אחריו [מלבי"ם].