יום הדין והפורענות מתואר בנבואה בדרך משל כיום זֶבַח ה', שבו יבוא קץ על הרשעים [אבן עזרא]. ביום חורבן זה תופנה ההשגחה האלוהית כדי להעניש ולהביא גמול קשה על שכבת ההנהגה והאצולה [מצודות].
העונש ממוקד בראש ובראשונה בשכבה השלטת: וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. הכוונה אינה בהכרח לבניו הישירים של המלך הנוכחי, אלא לכלל אנשי בית המלוכה וצאצאי המלכים [ביאור שטיינזלץ]. מנהיגים אלו מועדים לפורענות משום שניצלו את כוחם הרב ומעמדם כדי לעשוק את הדלים [רד"ק]. מבחינה היסטורית, נבואה זו התגשמה בשלבים בגלויות יכניה וצדקיהו, כאשר שרי יהודה ובני המלך נשחטו לעיני כול [רד"ק, מלבי"ם]. אגב הדיוק בלשון המקרא, הצירוף עַל הַשָּׂרִים מופיע בצורה זו פעמיים בלבד בתנ"ך כולו, ויש להיזהר מנוסחאות שגויות המוסיפות את המילה "כל" לפניו [מנחת שי].
לצד ההנהגה, הפורענות תכה גם עַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי. המילה נָכְרִי מבטאת זרות [מצודת ציון], והפרשנים מציעים מגוון כיוונים להבנת מהותו של לבוש זה. גישה אחת רואה בכך ביטוי של גאווה ומעמדיות, שכן החשובים נהגו ללבוש בגדים משונים המבדילים אותם משאר העם [אבן עזרא, מצודת דוד]. גישה קרובה מצביעה על מגמת התבוללות של המעמד העליון, שאימץ את סגנון הלבוש של שרי העמים השכנים כדי לבטא את קרבתו אליהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים את הלבוש הזר בהקשר דתי מובהק, כתכשיטים ובגדים המיועדים לעבודה זרה [רש"י, רד"ק]. כיוון אחר לגמרי קושר את הלבוש לחטא בין אדם לחברו, ומסביר כי מדובר בבגדים נאים שהשרים גזלו בכוח מאנשים חלשים מהם [רד"ק בשם אביו]. פירוש נוסף רואה בלבוש הנכרי סמל לצביעות; אלו הם אנשים המתעטפים במלבושים מיוחדים של חסידים ופרושים כדי שהחברה תכבד אותם, בעוד שבאמת דרכיהם רעות ומושחתות [רד"ק].