חורבן כללי ומוחלט מרחף באוויר, חורג הרבה מעבר למפלה מדינית או להשפלת מעמד [ביאור שטיינזלץ]. נבואת הזעם מפרטת כליה גורפת של כלל היצורים החיים, כאות לחומרת הדין. באשר להיקף החורבן, בעוד שיש הסבורים כי המילים פְּנֵי הָאֲדָמָה מתייחסות לכלל העמים בעולם [מלבי"ם], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה כאן מצומצמת ומתמקדת ספציפית בארץ ישראל וביהודה [אבן עזרא, אברבנאל].
המילה אָסֵף משמעה אכלה, אשמיד או אאסוף פנימה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. אזכורם של וּבְהֵמָה, עוֹף־הַשָּׁמַיִם וכן וּדְגֵי הַיָּם מתפרש בכמה רבדים. רוב הפרשנים רואים בכך תיאור מליצי והפלגה שנועדה להמחיש את עצמת השממה [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. עם זאת, ניתן להבין זאת גם כפשוטו: כאשר יישוב אנושי נחרב, הבהמות נלקחות כשלל, העופות נודדים למקומות מיושבים אחרים כדי למצוא זרעים ופירות, והדגים מתרחקים מן החופים השוממים שכן בני האדם אינם משליכים עוד מזון למים [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, ישנה גישה משלית הרואה בבעלי החיים משל למעמדות שונים בחברה האנושית: הבהמות מסמלות את עובדי האדמה החומריים, העופות המגביהים עוף רומזים למלכים ולשרים, ודגי הים מייצגים אנשי חמס וניאוף [אברבנאל].
חלק מרכזי בפורענות מופנה כלפי וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת־הָרְשָׁעִים. מהותן של ה"מכשלות" נתונה לפרשנויות שונות: יש המזהים אותן עם עבודה זרה [רש"י], יש הרואים בהן את התחבולות והמלכודות שהרשעים מפעילים כדי להכשיל בהן בני אדם אחרים [מצודת דוד, אברבנאל], ויש המסבירים שאלו הן הצרות, הרעב והחרב שיבואו כעונש [רד"ק]. המילה אֶת מתפרשת על ידי רבים במשמעות של "עם" – כלומר, התחבולות, האלילים והדברים המכשילים יאבדו יחד עם הרשעים עצמם [מצודת ציון, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. מאידך, יש המפרשים שהמכשלות והצרות יזדמנו במיוחד ויפגעו ברשעים לבדם [אבן עזרא, רד"ק].
לקראת סוף הדברים, חוזרת ההכרזה וְהִכְרַתִּי אֶת־הָאָדָם. כפילות זו, לאחר שהאדם כבר הוזכר בתחילת הנבואה, נועדה להדגשה והפלגה של חומרת העניין [מצודת דוד]. בנוסף, היא באה לדייק כי ההכרתה והמוות מיועדים לרשעים, בעוד שהצדיקים עשויים להינצל ולהסתתר [אבן עזרא, רד"ק]. לחלופין, הכפילות נועדה להקיף גם את שאר המעמדות בעם, כגון בעלי האומנויות, יועצי העיר וחכמיה, שאף הם יגלו וייכרתו מן הארץ [אברבנאל].