קריאה נבואית דרמטית דורשת מהשומעים לעמוד בדומיה ובחרדה לקראת יום הדין ההולך וקרב, שבו תתבצע גזירת ה'. הנביא פונה אל המשכילים [אבן עזרא], ודורש מהם הַס – השתתקו, עמדו בדומיה וביראה [מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. שתיקה זו נדרשת כדי להפריך את מחשבותיהם של החוטאים, אשר סברו כי ה' אינו משגיח במעשיהם או שהעונש יתעכב עוד זמן רב [רד"ק, מצודת דוד].
יום הפורענות מתואר כיוֹם ה', יום הגמול והמשפט [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לקראת יום זה, ה' כבר הֵכִין זֶבַח – מונח המושאל כאן לתיאור טבח, חורבן ונפילת חללים רשעים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שגזירתם כבר נחתמה [מלבי"ם].
כדי לבצע את הטבח, ה' הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו, כלומר הכין וזימן מראש את אורחיו לסעודת הזבח [אבן עזרא, מצודת ציון]. זהותם של "קרואים" אלו נתונה למחלוקת. גישה אחת מפרשת כי מדובר בכוחות אנושיים – צבאותיו של נבוכדנאצר מלך בבל והכשדים, אשר זומנו לעלות על ירושלים ולהיפרע מהחוטאים [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה אחרת מציגה תמונה קשה של חיות היער ועופות השמים, שהוזמנו כביכול לסעודה כדי לאכול את בשר נבלותיהם של ההרוגים [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת מאחדת את התמונה וקובעת כי המונח כולל את המערכת כולה: הן את מבצעי הטבח והן את הקורבנות עצמם, שכולם מוכנים ומזומנים ליום הפורענות [ביאור שטיינזלץ].