יום הדין מוצג כזמן של זעם אלוהי כולל, המלווה בחושך מוחלט ובחורבן פתאומי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב משתמש בכוונה בכפל של מילים נרדפות כדי לחזק, להעצים ולהפליג בחומרת הפורענות.
הנביא פותח במילים יוֹם עֶבְרָה, המציינות יום של כעס, זעם וקצף כללי שה' ישלח בעמו. מיד לאחר מכן מופיע הצירוף צָרָה וּמְצוּקָה, המורכב ממילים בעלות משמעות זהה שנועדו להמחיש את עוצמת המצוקה שתכה בהם באופן פתאומי.
ביחס לביטוי שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, הפרשנים מצביעים על תהליך של החמרה. המילה שֹׁאָה מבטאת שממה, חושך וחורבן, ואילו המילה מְשׁוֹאָה מתארת שממה גדולה וחמורה אף יותר [רש"י ומלבי"ם]. אבן עזרא ושטיינזלץ מציינים כי שימוש זה הוא מעין משחק מילים המזכיר צמדים דומים במקרא המבטאים ריקנות מוחלטת. מבחינת מסורת הכתיב, המילה שֹׁאָה נכתבת במקורות המדויקים חסרה ללא האות וי"ו, ואילו מְשׁוֹאָה נכתבת מלאה [מנחת שי].
החלק האחרון של הכתוב מתמקד באפלה, חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וכן עָנָן וַעֲרָפֶל, כאשר עֲרָפֶל מוגדר כענן עבה במיוחד [מצודת ציון]. אבן עזרא ואברבנאל מסבירים כי אין מדובר רק בתופעת טבע, אלא שמרוב הצרות והמצוקות שיבואו עליהם, היום עצמו יקדר ויחשיך עבורם. חושך זה מסמל בלבול עמוק, מוות וחשכה גדולה ממגוון בחינות [ביאור שטיינזלץ].