פתיחת ספר צפניה מציבה בפנינו תעודת זהות נבואית יוצאת דופן, הפורסת את שורשיו המשפחתיים של הנביא ואת הרקע ההיסטורי לפועלו. ייחוס ארוך ומפורט זה, יחד עם ציון התקופה המדויקת, שופכים אור על דמותו של הנביא ועל האקלים הרוחני שבו פעל.
הביטוי דְּבַר־ה' מבהיר כי נבואה זו היא דבר האלוהים אשר נמסר לצפניה [מצודת דוד]. הכתוב מפרט את שושלתו של צפניה לאורך ארבעה דורות – בֶּן־כּוּשִׁי בֶן־גְּדַלְיָה בֶּן־אֲמַרְיָה בֶּן־חִזְקִיָּה. הפרשנים מסכימים כי ציון ייחוס ארוך ובלתי שגרתי שכזה מעיד על כך שאבותיו של צפניה היו אנשים גדולים, מכובדים ומיוחסים, וייתכן שאף היו מנהיגים ביהודה או נביאים בעצמם.
סביב זהותו של חזקיה, החותם את השושלת, קיימת מחלוקת מרתקת. גישה אחת סבורה כי מדובר בחזקיהו מלך יהודה, ואמריה המוזכר בשושלת היה אחיו של מנשה המלך [אבן עזרא, מלבי"ם]. לפי דעה זו, אף על פי שיאשיהו (המוזכר בהמשך) היה הדור השלישי לחזקיהו ואילו צפניה הוא הדור הרביעי, אין בכך סתירה, שכן חלפו למעלה ממאה שנים מאז בגרותו של חזקיהו ועד למלכות יאשיהו [אבן עזרא]. מנגד, פרשנים אחרים דוחים סברא זו. לטענתם, אילו היה מדובר במלך, הכתוב לא היה מקצר אלא מציין במפורש את תוארו, כפי שעשה מיד לאחר מכן כשתיאר את אמון או יאשיהו. לכן, הם מסיקים שחזקיה זה היה אדם נכבד אחר או נביא, אך לא מלך יהודה [רד"ק, אברבנאל].
הנבואה מתרחשת בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה. ציון זמן זה מעיד גם על מקום הנבואה: באותה עת כבר נכבשה ממלכת ישראל והוגלתה על ידי אשור, ולכן צפניה מפנה את דבריו בעיקר אל ממלכת יהודה וירושלים [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה היסטורית ורוחנית, הנבואה נאמרה בתחילת תקופת שלטונו של יאשיהו, כאשר העם עדיין היה שקוע בחטאיו וטרם חזר בתשובה [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. יתרה מכך, ייתכן שנבואות התוכחה הקשות של צפניה הן אלו שעוררו את יאשיהו ואת אנשי יהודה לעשות תשובה ולתקן את דרכיהם [אברבנאל].
באותו דור גורלי, צפניה לא פעל לבדו. הוא היה אחד משלושה נביאים שפעלו במקביל כדי להחזיר את העם למוטב: ירמיהו, שהיה מתנבא בשווקים וברחובות; חולדה, שפעלה בקרב הנשים; וצפניה, שנשא את נבואותיו בתוך בתי הכנסיות ובתי המדרשות [רד"ק, אברבנאל].