יצא לכם פעם לחשוב כמה מהר אתם צומחים וצריכים לקנות מידה חדשה של חולצה או נעל? תארו לעצמכם שהייתם לובשים את אותו הבגד ונועלים את אותן הנעליים במשך ארבעים שנה שלמות! בני ישראל הלכו במדבר תקופה ארוכה מאוד. המסע הזה לא היה סתם עונש, אלא זמן מיוחד של חינוך. ה' רצה שהם יוכלו להתרכז בלימוד ובהתקרבות אליו, ולכן הוא דאג לכל הצרכים שלהם כדי שלא יצטרכו לדאוג מאיפה ישיגו בגדים או אוכל. משה רבנו פונה אל העם ומשתמש במילה וָאוֹלֵךְ, כלומר "אני הולכתי אתכם", כי הוא מדבר ממש בשליחות של ה', כאילו ה' בעצמו מדבר אליהם ישירות.
משה מזכיר להם את הנס המדהים שבו שַׂלְמֹתֵיכֶם, כלומר הבגדים שלכם, והנעליים שלכם לא נהרסו ולא נקרעו. אבל איך בגדים של ילדים קטנים המשיכו להתאים להם כשהם גדלו? הנס היה שהבגדים והנעליים גדלו יחד עם הילדים שלבשו אותם, ממש כמו שהבית של השבלול גדל יחד איתו.
יש כאן גם משהו מעניין בשפה. כשמדובר על הבגדים, נאמר שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם בלשון רבים, ליותר מאדם אחד. אבל כשמדובר על הנעליים, נאמר וְנַעַלְךָ לא בלתה מעל רַגְלֶךָ בלשון יחיד, לאדם אחד. הסיבה לכך היא שכאשר בגד נקרע או מתיישן, כולם יכולים לראות את זה מבחוץ. אבל כאשר סוליה של נעל נשחקת, רק האדם שנועל אותה מרגיש את זה באופן אישי בתוך הנעל שלו. כל הנסים האלה מראים שגם במדבר, כשנראה היה שקשה, ה' שמר עליהם ודאג להם מכל הלב, וכעת מצופה מהם לזכור את החסדים האלה ולשמור את הברית איתו.