יצא לכם פעם לפגוש מישהו שממש קשה לו להודות שהוא טעה? תארו לעצמכם את מלך מצרים הגדול והגאה. הוא כבר ראה ניסים עצומים שהוכיחו לו שה' שולט בטבע, אבל הוא עדיין מתעקש. פתאום, נכנסים אליו לארמון משה ואהרן. התורה מספרת לנו שהם נכנסו יחד, אבל משתמשת במילה וַיָּבֹא שהיא בלשון יחיד. למה? כדי ללמד אותנו שהם היו כל כך מאוחדים, ממש כמו איש אחד. משה, שפעם חשש לגשת לפרעה, מגיע עכשיו באומץ ובלב שלם, בדיוק כמו אהרן. התורה גם מדגישה ששניהם הגיעו, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כי בהמשך פרעה יגרש את שניהם יחד מארמונו, ובסוף גם ייאלץ להודות בטעות שלו ולבקש סליחה משניהם.
משה ואהרן ניגשים ישר לעניין כי זה רגע מאוד חשוב וגורלי. הם שואלים את פרעה בשם ה' שאלה נוקבת: עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי. ה' שואל את פרעה עד מתי הוא ימשיך להיות עקשן. המילה לֵעָנֹת לא מדברת על סבל, כאב או עונש, אלא על ענווה. פרעה חשב שהוא אל ושהוא שולט בכל. ה' לא רוצה רק להעניש אותו, אלא ללמד אותו להיות עניו, להוריד קצת מהגאווה שלו ולהכיר באמת בגדולת הבורא.
ה' מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל ומשתמש במילה וְיַעַבְדֻנִי. פרעה לא כל כך הבין את זה. הוא שאל את עצמו: הרי אלוקים הוא מושלם ולא חסר לו כלום, אז למה הוא צריך שבני אדם יעבדו אותו ויביאו לו קורבנות? אבל האמת היא שה' לא צריך את העבודה שלנו כי חסר לו משהו. אנחנו עובדים את ה' כדי להכין את הלב שלנו לקבל ממנו שפע וברכה. בסוף התהליך פרעה יבין את זה כל כך טוב, שהוא אפילו יבקש ממשה ואהרן שיברכו גם אותו.
רגע לפני הסוף, יש כאן משהו היסטורי ומרגש. משה ואהרן קוראים לה' בשם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים. זו הפעם האחרונה בתורה שהעם שלנו נקרא בשם הזה. מעכשיו, כשהם יוצאים מעבדות לחירות ומתקרבים לרגע שבו יקבלו את התורה, הם יזכו לקבל את השם המכובד והקדוש שילווה אותם תמיד: עם ישראל.