יצא לכם פעם לראות נחיל ענק של חרקים מתעופף יחד בשמיים? פרעה ממשיך לסרב בעקשנות לשחרר את בני ישראל, ועכשיו הגיע הזמן למכה הבאה, מכת הארבה. ה' אומר למשה להושיט את היד שלו קדימה בָּאַרְבֶּה, כלומר לעשות את הפעולה הזאת במיוחד בשביל להביא את הארבה.
אולי תשאלו, למה משה נתבקש להושיט את היד שלו דווקא על ארץ מצרים ולא לכיוון הים, הרי משם הגיעה הרוח שהביאה את החרקים? התשובה היא שה' שמר את התנועה של הושטת היד על הים לרגע מיוחד מאוד שבו משה יקרע את ים סוף, ולכן הוא לא רצה שמשה יעשה את זה כעת. הנס הגדול במכה הזו לא היה עצם זה שיש חרקים בעולם, אלא השליטה המדויקת של ה' ברוחות, שהובילו את הארבה בדיוק למצרים ובזמן הנכון.
בסוף הפסוק כתוב שהארבה יאכל את כל מה שהִשְׁאִיר הברד. המילה הזאת מלמדת אותנו משהו מעניין. הברד מהמכה הקודמת לא דילג על חלק מהתבואה במקרה. ה' השאיר את הצמחים האלה שלמים בכוונה ובתכנון מראש, רק כדי שעכשיו למכת הארבה יהיה מה לאכול.