בתגובה לניסיונו של פרעה להכתיב את תנאי היציאה ולדרוש שישראל ישאירו מאחור את צאנם ובקרם, משה משיב בתקיפות ומרחיב את הדרישה. הוא מבהיר כי לא רק שרכושם של ישראל ייצא עמם, אלא שפרעה עצמו ייאלץ לספק בהמות לעבודת ה'. תשובה זו נאמרת באותו מטבע לשון שבו השתמש פרעה, תוך שימוש במילה "גם" כדי להעצים את הניגוד בין סירובו הנוכחי של מלך מצרים לבין כניעתו העתידית [קאסוטו]. משמעות דבריו היא שלא די בכך שמקנה ישראל ילך עמם, אלא שפרעה יצטרך להוסיף ולתת גם משלו [רש"י, מזרחי, גור אריה].
עצם הדרישה לקבל קרבנות ממלך מצרים מעוררת פולמוס רחב בקרב המפרשים, שכן עולה השאלה כיצד ייתכן שמשה יקריב זבחים לה' מאדם רשע וטמא.
גישה אחת גורסת כי משה כלל לא התכוון לקחת בפועל קרבנות מפרעה, שכן קרבן של רשעים הוא בגדר תועבה, ודבריו נועדו רק לשם הגזמה וחיזוק המסר. משה הבהיר כי מכת ה' תכבד על פרעה כל כך, עד שהוא יתחנן לתת את כל אשר לו ככופר נפש [רמב"ן, הטור הארוך]. ברוח דומה, יש המפרשים כי משה הוכיח את פרעה ואמר לו שאילו היה מתבונן בנפלאות ה', היה מיוזמתו מבקש לתת קרבנות כדי להינצל מהמוות, אך מאחר שהוא קשה עורף, משה מסתפק בדרישה לקחת את מקנה ישראל [ביאור יש"ר].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה אכן התבקש, או חויב, לתת בהמות כדי שישראל יקריבו אותן בעדו לשם עצירת המכות [אבן עזרא, חזקוני]. פרעה עצמו נמנע מלהתפלל כי סבר שבתוך מכת החושך העזה אין תוחלת לתפילה, ולכן נזקק לישראל שיעתירו בעדו [חזקוני]. יש הסבורים שדבר זה התקיים לבסוף כשישראל יצאו ממצרים ופרעה זעק וביקש שיברכו גם אותו [העמק דבר, אבן עזרא הקצר].
כדי לפתור את הקושי שבהקרבת קרבן מאדם רשע, יש המדייקים בלשון הפסוק וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ, ומסבירים כי פרעה רק יעניק את הבהמות כמתנה לישראל, והם אלו שיקריבו אותן לצורך עצמם ולא למענו [אור החיים]. הסבר נוסף לדרישת הבהמות מפרעה נובע מחשש הלכתי: מאחר שהמצרים היו שטופים בזימה וחשודים על הרבעת בהמות, מקנה ישראל שעמד בתוכם עלול היה להיפסל להקרבה. לכן דרש משה שפרעה יספק להם בהמות כשרות וטהורות מתוך העדרים השמורים שלו [פרדס יוסף].
הפרשנים עומדים גם על ההבדל בין סוגי הקרבנות המוזכרים בפסוק. המושג עֹלֹת מתייחס לקרבנות הנשרפים כליל על המזבח, מסורת שהייתה מוכרת לאנושות עוד מימי נח. לעומת זאת, המושג זְבָחִים מתייחס לקרבנות שלמים המיועדים לאכילה, סוג קרבן שיעקב אבינו חידש ומאז התפשט גם בקרב אומות העולם [ברכת אשר על התורה].
עם זאת, מתעורר קושי הלכתי נוסף, שכן על פי המסורת אומות העולם רשאיות להקריב רק עולות ולא שלמים. משום כך, יש המבארים כי המילה זְבָחִים כאן אינה מכוונת לקרבן שלמים רשמי, אלא מתארת בהמות המיועדות לשחיטה לשם סעודות חגיגיות ואכילה בלבד [תורה תמימה, רש"ר הירש]. לחלופין, אם פרעה נתן את הבהמות כמתנה גמורה לישראל כפי שהוזכר לעיל, לא הייתה כל מניעה שישראל יקריבו מהן קרבנות שלמים [אור החיים].