האזהרה המובאת בפני פרעה מציגה אולטימטום ברור: המשך הסירוב לשלח את העם יוביל לפלישה חסרת תקדים שתחריב את שארית הביטחון הכלכלי והטריטוריאלי של מצרים [קאסוטו]. המילה מאן אינה מתארת רק חוסר רצון או חוסר חשק, אלא מצביעה על סירוב מוחלט ומרדנות גמורה מצדו של פרעה [פרדס יוסף].
בתגובה לסירוב זה, משה מזהיר מפני מכה שתבוא מחר. קביעת הזמן למחרת נועדה לאפשר לרוח הקדים לנשב במשך יום ולילה שלמים כדי להביא את נחיל החרקים בדרך הטבע [העמק דבר]. לצד זאת, יש כאן מידה כנגד מידה: במכת הצפרדעים פרעה ביקש שמשה יסיר את המכה רק "למחר", ובכך גרם לסבל מיותר לבריות במשך יום נוסף כדי לנסות את ה'. לכן, כעת ה' קובע את זמן הפורענות למחר [שפתי כהן].
האיום המרכזי הוא הבאת ארבה. מקור שמו של החרק הוא בשורש ר.ב.ה, המעיד על ריבוי, שכן הוא מרובה יותר מכל שאר המינים, כאשר האות אל"ף נוספה בתחילת המילה [אבן עזרא]. הופעת הארבה במצרים היא אירוע חריג ביותר, שכן מדובר בחרק קטן נטול מלך, שאינו נוהג לפקוד את מצרים משום שהארץ אינה מספקת לו מרעה טבעי ומתאים. הבאתו היא נס מובהק שנועד להשפיל את זדון לבו של פרעה [ביאור יש"ר]. מסיבה זו נדחית הטענה שמשה רק זיהה באופן טבעי את חלוץ נחיל הארבה מתקרב, שכן אם היה מדובר בתופעת טבע רגילה, גם המצרים היו מבחינים בה ולא היו רואים בכך נס [שד"ל].
מבחינת לוח הזמנים של המכות, עולה השאלה כמה זמן חלף בין מכת הברד למכת הארבה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחלף כחודש ימים בלבד, שכן משך כל מכות מצרים היה שנים עשר חודשים. הברד ירד בחודש אדר והשמיד את השעורה שהקדימה להבשיל, אך לא פגע בחיטה ובכוסמת שהיו אפילות (מאוחרות), וכן שבר את ענפי האילנות שעוד לא פרחו. חודש לאחר מכן, בניסן, החיטה צמחה והעצים החלו להוציא פרחים וניצנים. אז הגיע הארבה וחיסל בדיוק את הפריחה החדשה ואת שארית היבול ששרד את הברד [רמב"ן, הטור הארוך].
האיום ממוקד בכך שהארבה יכה בגבולך. מבחינה מסורתית, מילה זו נכתבת בתורה חסרת האות וי"ו [מנחת שי]. לציון הגבול ישנה משמעות פסיכולוגית: לאחר הברד, פרעה עדיין חש ביטחון מסוים מכיוון שגבולותיו ועושרה הבסיסי של מצרים נותרו על תלם. המכה נועדה לחדור אל תוך הטריטוריה הבטוחה הזו ולנפץ את אשליית השליטה שלו [רש"ר הירש]. מעבר לכך, למכה היה תפקיד גיאופוליטי: באותה תקופה היו סכסוכי גבולות בין מצרים לבין העמים השכנים מבני חם. הארבה פשט אך ורק בתוך גבולות מצרים המקוריים ונעצר בדיוק בקו הגבול, ובכך לימד את העולם צדק וחשף באורח פלא היכן עובר הגבול המדויק של המדינה [חתם סופר].
נקודה ייחודית בפסוק היא שהתורה אינה מתארת את ציווי ה' למשה להתרות בפרעה על הארבה, אלא פותחת ישירות באזהרה של משה. יש המסבירים שמשה הבין מעצמו שזו תהיה המכה הבאה מתוך דברי ה' "למען תספר באזני בנך", ביטוי המזוהה היסטורית עם מכת ארבה, או שה' הראה לו את כל המכות מראש. אולם, ההסבר המקובל הוא שה' אכן ציווה את משה במפורש, אך התורה בחרה לקצר ולא לכפול את הדברים. במקומות מסוימים התורה מתארת רק את הציווי האלוהי, וכאן היא בחרה להתמקד בשליחות עצמה ובדיאלוג שנוצר בעקבותיה בין פרעה, משה ועבדי המלך [פענח רזא, הדר זקנים].