מכת החושך שהכתה במצרים התאפיינה בכוח על טבעי ומשתק, ויצרה הפרדה פיזית ורוחנית מוחלטת בין המצרים לבין בני ישראל.
החלק הראשון של הפסוק, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, מתאר חושך שאינו רק היעדר אור שמש או מצב רגיל של לילה, אלא אפלה מוחשית של אד עבה וסמיך שירד מן השמים [רמב"ן, תולדות יצחק]. גישה נוספת מציעה כי האוויר היה מלא בחול סמיך שמנע כל ראייה [קאסוטו]. החושך היה כה סמיך עד שהיווה חציצה פיזית של ממש בין העין לבין האור [ביאור יש"ר], ובניגוד ללילה רגיל, איש לא יכול היה לזהות אפילו את אחיו הקרוב אליו [העמק דבר]. הפרשנים מסבירים כי המצרים לא יכלו להיעזר בתאורה מלאכותית, שכן האד העבה כיבה כל אש ונר, בדומה למתרחש במערות עמוקות חסרות חמצן [רמב"ן, תולדות יצחק, ספורנו]. מנגד, קיימת דעת מיעוט הסבורה כי החושך דמה ללילה רגיל, וייתכן שהמצרים אכן השתמשו בנרות [אבן עזרא הקצר]. ברובד המוסרי, העובדה שבני אדם לא ראו זה את זה מסמלת מצב של אנוכיות קיצונית, שבה אדם מתעלם מזולתו וחי אך ורק למען עצמו [פרדס יוסף].
בעקבות האפלה הכבדה, הכתוב מציין וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו. משמעות המילה מִתַּחְתָּיו לפי הפשט היא מביתו וממקומו, שכן המצרים פחדו לצאת החוצה ולא ידעו לאן ללכת באפלה המוחלטת [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו]. אולם, פרשנים רבים רואים בכך שיתוק של ממש. יש המסבירים זאת כשיתוק פיזי הנובע מסמיכותו של החושך, אשר מנע מאדם יושב לקום, ומאדם עומד לשבת או להניע את איבריו [תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת זאת כשיתוק פסיכולוגי, וקושרת את המילה מִתַּחְתָּיו לשורש ח.ת.ת שמשמעותו פחד וחרדה. המצרים היו משותקים מאימה ופאניקה בשל חזיונות מבעיתים של "מלאכי רעים" שראו בחושך, ולבם נמס עד שלא נותרה בהם רוח לקום ממקומם [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. השיתוק נמשך שְׁלֹשֶׁת יָמִים, והמצרים היו עלולים למות ברעב ובצמא לולא בני ישראל היו באים ומשקים אותם, מעשה שגרם למצרים להכיר להם טובה לאחר מכן [ביאור יש"ר].
הפסוק נחתם בניגוד החד: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. בעוד הרשעים כוסו באפלה, ה' האיר את דרכם של הצדיקים [אור החיים, העמק דבר]. יש המפרשים בפשטות כי סופת החושך פשוט לא הגיעה לארץ גושן שבה התגוררו בני ישראל [קאסוטו, שד"ל, בכור שור]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מדגישה את השימוש המכוון במילה בְּמוֹשְׁבֹתָם במקום בביטוי "בארץ גושן" שהופיע במכות קודמות. שינוי זה מלמד על נס אישי וממוקד: האור ליווה כל יהודי באשר הוא. גם כאשר איש ישראל נכנס לתוך ביתו של מצרי, החלל הואר עבורו, בעוד המצרי נותר בעלטה מוחלטת [רשב"ם, אור החיים, רלב"ג, צאינה וראינה, חזקוני]. בדומה לכך, מצרים שהתגוררו בארץ גושן סבלו מהחושך בדיוק כמו אחיהם במצרים, מה שמוכיח שההבחנה לא הייתה גיאוגרפית אלא אישית [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
הפרדה פלאית זו מדגישה את הקשר העצמי והבלתי ניתק שבין ה' לעם ישראל [חומש קה"ת]. ברמה האישית, האור במושבותם מסמל גם את ההארה הפנימית של אדם השמח בחלקו ויושב ליד שולחנו שלו, לעומת מי שעינו צרה ומצפה לשולחנם של אחרים, שבעדו העולם תמיד חשוך [פרדס יוסף].